סללום

בצורה די מביכה מצאתי את עצמי לא מסוגלת כבר  להכיל את הכאב הזה בלב וחייבת להוציא אותו בכנות בלי להתעסק באיך אחרים יגיבו למה שאני מרגישה ובלי להתעסק באיך יכאב להם לדעת שכאן אני עומדת.. 

השבוע הייתי אמורה להתחתן.. וביום רביעי לפני שבוע וחצי החתן שלי אמר לי שהוא לא רוצה להתחתן.. אחר כך הוא חזר בו, והלכנו ביחד לקרובת משפחה שלי שהיא פסיכיאטרית והתברר שהוא חולה במשהו שקוראים לו ocd זוגיות, שזה אומר שיש לו חרדות תמידיות לגבי זוגיות הוא כל הזמן חי בחרדה שאולי הקשר לא נכון ואולי אני לא באמת האישה שלו ואולי הוא עושה טעות, אבל גם תוך כדי השאלות האלו הוא יודע שהתשובה היא לא, ושהוא כן רוצה אותי, זה סוג של מחלת נפש שהוא חייב להתעסק בחרדות האלו..

בקיצור, אחרי הרבה דמעות ועוד ניסיון כושל לחיות עם זה החתונה בוטלה.. הוא לא הצליח להתגבר על החרדות האלו, ולמרות שהקרובה שלי אמרה שיש אפשרות להתרפא, הוא לא הצליח להפסיק להיות בחרדה ולגרום לי לביטחון שאני יוכל למלוח לו ולבטוח בו כדי שבאמת נוכל להתחתן.

בככה אחרי כל כך הרבה זמן של אהבה גדולה, בפעם הראשונה בחיים שלי שזה בכזאת עוצמה. עם שמלת כלה מוכנה, הזמנות לכולם, אולם, מלהקה, צלם.. אני מוצאת את עצמי מבטלת חתונה שאני הכי רוצה בה.

כמו גוזרת על עצי להיות לבד. ולמרות שהוא יזם את זה והבעיה היא שלו, והוא מתלבט וחרד. אני מוצאת את עצמי מרגישה כישלון כמו שלא הרגשתי מעולם. וחוץ מההשפלה והביזיון מול כל מי שאני מכירה שפתאום צריך להודיע לו שהחתונה התבטלה שבוע וחצי לפני, וחוץ מגל המנחמים שמופיע לי בבית כאילו אני יושבת שבעה.

אני מוצאת את עצמי באיזה סרט לא שלי ובטח לא שלנו. סרט קיטשי ולא אמין, אכזרי. 

והכי גרוע אני מוצאת את עצמי הכי לבד שאי פעם הייתי.

הרבה יותר גרוע מלפני שנפגשנו ולפני שהחלטנו להתחתן. במצב כזה שהוא רוצה ומנסה לתקן אבל לא מצליח להראות רצון אמיתי בגלל המחלה שלו, אומר לי משפטים כמו שהוא אוהב אותי ורוצה אותי ולא יכול בלעדי ובאותו משפט שהוא מוכן להתחתן כאילו זה מעין טובה כזאת שהוא עושה לי, ואני כבר כל כך פגועה ממנו איזה בן אדם אומר שהוא לא רוצה להתחתן שבועיים לפני ואחר כך חוזר ואומר שהוא מוכן, איך הוא בכלל לא רואה אותי בסיפור הזה ובכלל לא מבין שיש לי רגשות ושאני נפגעת וככל שאני יותר מראה לו כמה זה פוגע בי אני יותר ויותר מאבדת אותו.. 

ואיך זה ששנינו נפרדנו ושנינו כל כך סובלים ומסכנים. אני יודעת שזה יחזור על אותה סצנה שוב אם אני יתן לו להיכנס לחיים שלי כי כבר ראיתי את ההתקפי חרדה האלו איזה 5 פעמים אצלו ואין לי שום ביטחון בו שבפעם הבאה הוא לא יפגע בי ושהוא לא יחטוף התקף חרדה באמצע החופה או יותר גרוע בלידות ואי אפשר לדעת.. איך אפשר לחיות עם אדם כזה? בלי יציבות ? 

ומצד שני אני אוהבת אותו כל כך שזה כואב בגוף אני לא יכולה להעביר חצי שעה בלי לחשוב עליו אני מנסה להסיח את דעתי ולהתעסק בדברים אחרים אבל כל מה שקורא לי בחיים אני רק חושבת איך אני יספר לו וכמה חבל שהוא לא פה איתי ואלף פעם ביום אני כמעט מתקשרת אליו וכמעט נוסעת אליו..

משתוקקת להסתכל לו בעניים להשלים איתו. לחזור להיות אנחנו כמו שאנחנו שהוא לא בהתקף חרדה. כמו שאנחנו שאני לא כל כך פגועה. כמו שאנחנו בלי כל הלחץ הזה וכל התסכול שיש בינינו..

אבל בנתיים אני לא יכולה לדבר איתו.. הוא חייב לטפל בעצמו ולא דרך לפגוע בי. אני חייבת להצליח לשרוד בלעדיו כי הוא מסוכן לי, הבעיה הכי גדולה אצלי היא חוסר ביטחון ולכן אני לא יכולה לחיות עם אדם שלא נותן לי יציבות רגשית, האמת שלא נראה לי שיש אישה שיכולה. אבל אצלי זה יותר קריטי מכולן כי אני הכי פגועה מדו פרצופיות ומאדם שמשתמש בקרבה שלך ופתאום מסתכל עליך בעין ביקורתית מבחוץ.

אני מבוזה ומרגישה זולה ובעיקר מרגישה מזוכיסטית. אני יודעת שאם אני רק יראה סימן הכי קטן הוא ירוץ אלי כי הוא ממש רוצה לחזור, ואני הכי רוצה אותו הרגע. אבל אני נלחמת להמשיך את הסבל של שנינו.

אני מרגישה שאנחנו נכנסים למין תבנית לא בריאה כמו גבר מכה ריגשית הוא מכאיב לי ופוגע בי ולא רואה אותי לא משנה כמה אני בוכה וצועקת ואז אחרי שהוא מאבד אותי הוא חוזר לבקש סליחה. ואני לא מסכימה לחיים כאלו של קורבן. אבל מצד שני גם עכשיו אני קורבן של זה ושל עצמי כי אני כל כך כואבת בלעדיו וכל כך לא מאמינה שאני יוכל לאהוב אי פעם גבר אחר. ובטח שלא בקרוב.. וכל כך לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי פתאום בלעדיו ובלעדינו.

מרגישה בחופש הגדול של כיתה י- יא ככה שהכל פתוח ואפשר לעשות הכל אבל בפועל יושבת עם חברות ולא משנה מה עושים כלום לא ממלא את החלל של הריק בלב, את ההרגשה של החיים המוחמצים של הבזבוז זמן בדברים לא חשובים.

ופתאום החיים שלי כבר לא חשובים. כי אין לי אהבה. וגם לא תהיה לי בקרוב כי אני נלחמת נגדה. ולא מסוגלת באמת לחשוב על מישהו אחר.

ובנתיים כל מה שאני עושה זה לנסוע לים שוב ושוב. כמעט כל יום. ואני גרה בירושלים.. פשוט לא יכולה להכיל את התסכול הזה את הריקנות. את התחושה של ההחמצה והריק.

חייבת להיות בתנועה ולא יכולה לראות את ההורים שלי סובלים.

וזה בכלל קטע שאני פתאום גרה בבית אחרי שכבר תכננו את כל הבית שלנו ואיך נגור ביחד ורק לבנתיים הייתי אמורה להיות בבית ועכשיו אני תקועה כאן בגיל מביך. עם הורים דואגים שבדיוק בוטלה להם חתונה של הבת.. מלא ביקורי ניחומים בשבעה על אדם חי... 

כל הזמן רק משתוקקת להפסיק לחשוב על זה רק להעסיק את עצמי במשהו אחר אבל התפטרתי מהעבודה לפני האירוסים כדי לגמור את התקופת מבחנים בלימודים ולארגן חתונה ועכשיו נשאר לי ריק- ריק.. אין לי עבודה, אין לי חתונה, אין לי אהבה וכמעט גמרתי את הלימודים, מה שנשאר אני לא מצליחה להתגייס לגמור.

ובטח שלא מצליחה לגרור את עצמי לראיון עבודה ולשווק את עצמי בשביל שנה הבאה, כי ברגע זה אני עסוקה מידי בלשנוא את עצמי..  אז אני בחופש כפוי ודימיוני נוסעת לים.. מחר אני גם טסה לאומן לחפש תשובות קצת ובעיקר כדי להיות בעשייה ולהתפלל כי אני במצב ממש תקוע.

חייבת נס. לא יכולה בתוך עצמי.  אבודה לגמרי, אני אוהבת אותו...