סללום

פתאום נזכרתי בבלוג הזה.

פתחתי אותו ברגע של משבר שהכל התפוצץ בתוכי, אחרי ביטול חתונה שרציתי בה. הרגשתי סוף החיים.

אני קוראת את מה שכתבתי ונזכרת ברגשות החזקים.

ומבינה שכן עברתי משהו בחצי שנה האחרונה למרות שאני מרגישה עדיין תקועה ומלאת רחמים עצמיים.

אני עברתי מלכאוב עליו לכאוב עלי.

אבל היום שוב גיליתי בי את הצד המכוער, גיליתי כמה מעצמי איבדתי בקיץ האחרון. חברה ממש טובה, כמעט אחותי. שאני אוהבת בכל הלב. התארסה. שתבינו היא מהסוג שישבנו ודימיינו את החתונה שלה ושלי מגיל 16 בערך- לפרוטרוט. עברנו מלא, שמעתי בערך על כל דייט שלה בשנים האחרונות. ותמיד היה לי דימיון איך אני יהיה מאושרת כשהיא תודיע לי, כי היא באמת מגיע לה מישהו מדהים. 

ובמקום לקפוץ מאושר כמו שציפיתי אני מוצאת את עצמי- בוכה.

מרוכזת בעצמי במקום בה.

בחצי שנה האחרונה אני והיא לא כל כך התראנו אני כדרך התמודדות/ הדחקה צללתי לתוך עבודה חדשה שממלאת 24 /6 והיא גם עבדה קשה והתחילה קשר . וכמעט ולא דיברנו באמת.

פתאום קלטתי. כמה אני מאחור וכמה אני עוד לא מסוגלת להתחיל לחשוב על מישהו חדש. 

אבל הכי זיעזע אותי לגלות. שקשה לי לשמוח בשבילה.

אני ממש לא בן אדם קנאי, אני לא יודעת איך מתמודדים עם זה בכלל. אז כמו תמיד במצבים כאלה, אני בורחת ליער לדבר עם ה', ואחרי שעה של בכי אני חוזרת ומסוגלת להתקשר ולזייף לה מזל טוב מתרגש- אבל אני כל כך לא יכולה לדמיין את עצמי כל האירוסים והחתונה והחיפושים אחרי שמלת כלה- מקנאה בה או מרוכזת בעצמי או עסוקה בהשוואה למה שהיה לי.

ואני לא רוצה שהרגשות שלי יעסיקו אותה, כי כל כך לא מגיע לה שככה היא תארגן חתונה. היא היתה בשבילי שם ב1000 אחוז. אני גם רוצה להיות בשבילה. וגם בשבילי החתונה שלה זה סוג של חלום שלי. נקי ואמיתי.

ואני מרגישה כל כך מלוכלכת מבפנים. ואגואיסטית.

אני לא מסוגלת לחשוב על דייט ראשון אני כאילו מרגישה שאני גם עוד מאורסת ובזוגיות כי לא באמת התמודדתי עדיין.

חייבת עזרה.

הקב"ה..

רבנו נחמן..

מישהו?