מתגעגע לזרימה.
מתגעגע למים.
מתגעגע לקריאות העידוד בכל רגע שהייתי עולה מעל למים.
מתגעגע לצעקות.
מתגעגע לתחושה.
מתגעגע לקשי.
מתגעגע לריח הניצחון.
מתגעגע לאחווה.
הלכתי מסיבות רפואיות, אך לא אוכל לחזור.
אוכל רק להרגיש את זה שוב.. לבד..
אני מדבר על שחייה.
מגיל 7 אני שוחה, זה עזר לאסטמה שלי.
הייתי טוב בזה.
הייתי מעולה בזה.
התאמנתי מאוד קשה.
הייתי אלוף..
עד ש..
הייתי חולה כל שבועיים.
הבריחה מטונפת, מים מלוכלכים, בחורף אין גג מהגשם.
המלתחות קפואות.
אין מים חמים, לא בחורף ולא בקיץ.
ניסיתי להימנע מלחשוב על זה, אבל המחלה ניצחה אותי כל פעם מחדש.
הגוף שלי לא היה יכול להתרגל לעובדה שאין מה שיחמם אותו אחרי אימון.
לכן ההורים שלי הוציאו אותי משם , לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אחרי 8 שנים של להיות במים..
המים נהפכו לבית השני שלי.
אני בטוח שאם לא האסטמה והמשקפיים, הייתי מתגייס עכשיו לשייטת 13.
אבל אני מתכוון לחזור..
לשחות לבד, להעמיד פנים שאני בקבוצה..
להצליח לבד, עם הרצון בלבד.
אני יכול להתחרות לבד.. אין סיבה שלא..
הייתי באומנויות לחימה 4 שנים, אבל זה לא הקטע שלי..
אני לא טוב בזה, גם כשניסיתי, התנועות שלי יוצאות בזרימה, ולא בטכניקה.
כל פעם שאני רואה ים, אני מת לקפוץ אליו, גם בחורף, כי התרגלתי.
במים אני מרגיש בבית, אני מרגיש בלתי מנוצח, אני מרגיש יכולות שאף אחד לא מכיר..
יאללה.
"למקומות".. *שריקה*..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: