לפעמים אני מצפה שאנשים שאני מכירה, יביאו וישאלו אותי
"את בסדר?", וכשאני אענה להם לא הם יגידו לי "אני יודע שאת לא".
שמישהו, רק מישהו אחד, באמת יידע איך אני מרגישה מבפנים.
איך רגשות מסויימים, דברים שאני חיה איתם מאז שאני זוכרת איתי, לא נעלמים.
לא משנה כמה אני ינסה, אני לא יכולה להעלים את "הדיכאון" הזה.
זה לא משהו שאת יכל לעשות ופשוט לחייך פתאום, זה לא עובד ככה.
זה כמו להגיד לאנורקסית פשוט "תאכלי".
או לבולימית פשוט "אל תקאי".
זה לא עובד ככה, פשוט לא. זה לא משהו שאתה מעלים ברגע (לצערי).
אני מתחננת, למי שלא יהיה שם, שהרגשות האיומות האלה שיש לי יעלמו.
זה לא כיף לקום בבוקר ולרצות למות, זה פשוט לא.
או לילדה בת 8 לאחל לעצמה למות.. זה נוראי.
או לעבור מעבר חצייה ולהחל לזה שפתאום בטעות, משהו ייתנגש בך.
זה לא משהו שאני יכולה להעלים, זה לא משהו שאני יכולה להגיד לעצמי
"פשוט תחייכי", הלוואי וזה היה כל כך פשוט, באמת.
באמת שפשוט נימאס לי, אני לא רוצה את הדיכאון הזה ואת הרגשות האלה ושום דבר מזה.
אני רוצה להיות נערה נורמלית, אבל לא, במקום זה אני תקועה עם ההרגשות האיומות האלה.
והקטע הכי עצוב, שלההורים שלי קשה לקבל את זה שאני צריכה עזרה.
ועוד יותר, שאני צריכה עזרה ואני בקושי מקבלת אותה.
הלוואי והייתה תרופה שהייתה פשוט מתקנת את הכימקילים במוח והיית מאושר.
http://www.youtube.com/watch?v=Mhj15W23IjA
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: