לומבי חושבת בלי פסיקים ובלי נקודות

אני מורדת במי שהייתי. לא בהורים. לא בחברים. לא במיכאל ולא בחוגים.

רק בעצמי. בילדה הערכית והאידאולוגית. באופטימיות ובפסימיות הקלישאתית.

בכפריות.

בכל מה שהסיט אותי מאמנות. במחויבות. בסלידה מהקומפורט. בקביעות.

אני מורדת בחיבור שלי לטבע ובכל הבחירות הנכונות.  

בפחד מלהתחרט ובפחד מלטעות. 

מורדת ברומנטיזציה של העבר והחשש מהעתיד. ברגשות שלי ושל כולם באכפתיות בבריאות בדבר הנכון לעשות ובמה שאף פעם לא היה לי אומץ להגיד.