My Blog - מתים או קוראים ?!

אני מקדישה את הקטע הבא לכל נערים ונערות

שלא משתלבים בחברה, שנעלמים ואף אחד לא ראה.

שבורחים אל הבדידות היומיומית שהם גרים בה שבוכים יום ולילה

ומרגישים שאף אחד לא מבין.

אתם לא לבד ~

המוני כדורי נייר זעירים המגולגלים לצורת כדורים מכסים את הרצפה. 

כותבת, אך לא מרגישה, המשפטים זורמים אל הדף, רגשות יוצאים מהלב דרך היד.

 דמעה זולגת, כאב מסמלת, כאן לבד.

 יורדת במורד לחיי נושקת לעורפיי ולבסוף נקווית על דף הנייר נחתמת ואז נעלמת.

 יד רועדת, לא נושמת, מוזר אך עדיין רושמת. יום ולילה, כתיבה.

 פחות נשימה, נוספת עוד אכזבה, בליבי עוד חסימה, בחדרי שוררת דממה.

רחש קל נשמע מכיוון הדלת, היא נפתחת. 

מצפה לאור ולקולות מועטים שיחדרו אל השקט ששרר סביב אך, לא נשמע קול.

 אף אחד לא ישבור את הדממה.

 לא בכי לא יללה, לא צחוק או צעקה, בוחרת בדרך הקלה, טועה.

הופכת מוזרה, בשביל כולם זרה.

נעלמת, נידמה שאני כאן אבל בשבילם לא הייתי קיימת לעולם.

מסוגלת לצרוח מבלי שאיש יבחין.

 אף אחד לא מבין.