טרקתי את הדלת של הבית.
רצתי במעלה המדרגות על קצות אצבעותיי, אוחזת במעקה המלוטש של המדרגות גוררת את עצמי מעלה.
הריצה המיותרת הזו רק גרמה לי ליתר קוצר נשימה ולעוד כמה סחרחורות קלות.
הסתערתי הישר אל חדרי וטרקתי מאחורי את הדלת במרץ, מרגישה איך הכאס הצבור משתחרר .
זרקתי את עצמי על המיטה וקברתי את פני בכריות.
כמה דמעות סרבניות גלשו להן מטה מטה במורד לחיי ונספגו בכרית.
לא יכולה לסבול עוד.
אני לא יודעת כמה עוד אוכל לשתוק.
הגעגועים האלו עליו ננעצים בתוכי בכל יום כאלפי חרבות.
דקירות מעיקות.
חיוכים מוחקים את העצב, צחקוקים מוחקים דמעות.
כלום לא מוחק זיכרונות.
בכל אזכור שמך אוחז בי געגוע, יושב על הלב הפצוע ממש כמו קעקוע.
לפעמים נדמה כי אלוהים שם אותך פה רק כדי לפגוע.
אני יודעת שיום אחד זה יקרה.
אני לא אתרגש כשיזכירו את שמך.
יום אחד, או אולי לעולם לא.
תמיד ישאר בי זיכרון קטן, של משהו נחמד שהיה ונגמר.
זיכרון המכתב.
המכתב שכתבת בכל שבוע, המכתב שלו חיכיתי בקוצר רוח.
המכתב ששבר את הלב, והשאיר רק געגוע.
המכתב הזה פה. פה לצידי אתה לא.
אני עדיין רוצה שתסתכל לי בעיניים, אני פשוט לא מאמינה.
תגיד שאתה לא מרגיש יותר כלום! תגיד שקל לך! תגיד שלא מזיז!.
תגיד...
"אני לא אוהב!"