אני נזכרת בהם הרבה, ברחובות של ברוקלין בשעות של הבוקר המאוחר, או של אחר הצהריים, כששלג דק כיסה את המדרכות ואני לכדתי מבעד למצלמה עקבות של נעליים שהוטבעו בו. הזכרונות מברוקלין מציפים אותי בשבוע האחרון, החיים שלי בניו יורק נראים כמו חיים מסרט, כאילו הם קרו לאדם אחר בזמן אחר, אבל מצד שני הם גם כל-כך חיים ועשירים בפרטים בדמיון שלי, שיש רגעים שבהם נדמה לי שאם אסתכל מהחלון אראה את הטירה האורבנית האדומה, שהתנוססה לה מעבר לכביש, באלכסון, או את הגינה מולי, ששחקו בה ילדים מכל מיני צבעים ומוצאים. אני מתגעגעת למאפיה הטבעונית שלי עם הבארים של הפינט באטר אנד ג'ם, ואפילו לאלמונד לאטה שהוא קצת חמוץ וקצת שרוף ואין לו טעם כמו בישראל. אני מתגעגעת לרגעים שבין השיעורים בווסט ווילג', לימים שמשיים, למרפסות ויקטוריאניות, אפילו לנסיעה הארוכה והמגייעת בסאבוואי אל יום ארוך מדי, ובעיקר להליכה מהבית אל אטלנטיק אווניו ולאורות הכריסמס. אני מתגעגעת לשיר שהייתי שומעת באופן קבוע כשצעדתי את רבע השעה שלי אחרי השיעורים של ג' שהיו נגמרים כמעט באמצע הלילה, ואני מתגעגעת אליה, כמובן, למרות שהיא כבר לא שם. אין ספק שניו יורק הייתה החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, היא הייתה אוויר וזמן להסתכל פנימה, להתחבר לעצמי, להחלים מכל מה שהיה, זמן שבו לא נתתי דין וחשבון לאף אחד והייתי אדון לעצמי. יכולתי לתכנן איך אני רוצה שהיום שלי יראה, יכולתי להחליט מי אני רוצה להיות, יכולתי פשוט להיות.