בחלום זו הייתה היא, אבל היא הייתה אחרת, אני זוכרת את הרגע הזה, ההבנה שבעצם איבדתי אותה, שבעצם למרות שנשאר חברות ושהיא תשאר בחיים שלי, היא בעצם כבר לא היא, אלא מישהי אחרת, אז זה לא ממש משנה אם אנחנו בקשר או לא. כשהיא עמדה לנסוע לאנגליה ואני הבנתי שאני עומדת להשאר בארץ, הכאב היה קשה מנשוא, לא ידעתי איך שוב אתרחק ממנה, ולא משנה שספרתי לעצמי שעברנו פאזה, שאני כבר לא תלויה בה. הנסיעה שלי הייתה אמורה להקל ולו במעט על המרחק, שהיה אמור להתקצר, אבל הנסיעה לא קרתה. קצת לפני שהיא נסעה הכרתי את י' ולאט לאט שחררתי אותה. זה תהליך שממשיך להתרחש מדי יום. היא עדיין אחד האנשים שיש לי בהם הכי הרבה מושקעות רגשית, וזה כנראה משהו שעומד להשאר. היא ללא שום ספק אחד האנשים שאני הכי רוצה להיות כמותם והכי מקנאה בהם, גם כשלפעמים זה לא הגיוני, ולמרות שאני לא מבינה עד הסוף למה. היא גם אחד האנשים שאני הכי גאה בהם והכי מפרגנת להם, ושני הדברים קורים במקביל. עכשיו כשהיא נמצאת לה בסטודיו הביתי של הגברת הנורדית שלי, זה שוב מעקצץ. אני זוכרת את הערב הזה שנמשך אל תוך הלילה בדירת הוואן בדרום שלי בברוקלין. היא ניסתה לעבוד, ואני עשיתי לנורדית סטוקינג בפייסבוק. תוך כדי ניסינו גם להתמודד עם הכביסה שלנו והארגון הכללי של הסלון, שהיה נראה כמו אחרי פיגוע של אמזון, מלא בנייר אריזה וקרטונים מפורקים. לגמנו יין לבן שקנינו בסופרמרקט במנהטן ואכלנו דברים שאפינו. זה היה הרגע שבו מצאנו את הסטודיו של הנורדית - נקודת ציון על המפה שהיא תחנת אוטובוס ואגם, חור באמצע של שום מקום, שאפילו גוגל מפס לא מכיר. לקחתי אז 5 שיעורים בשבוע אצלה, היא הייתה הטיצ'רס קראש שלי, בדרך מהסאבוואי הייתי שומעת את המוסיקה שהיא שמה בין החימום לבין הקומבינציה, שהיה מחשמל אותי בכל פעם מחדש (I've been hinking to much about you). השתעשענו ברעיון שיום אחד נגיע גם אנחנו לשם. אני לא הגעתי, אבל היא כן, והיא שם ביחד עם כמה וכמה חברים שלי מניו יורק. בינתיים אני יושבת בדירה שלי בישראל, זו שאפנה בעוד פחות משבוע, אני יושבת בדירה אחרי שנפצעתי ואני לא יכולה לרקוד, ואחרי שהופעות סוף השנה עברו ונפרדתי מהבנות שלי, מה שהותיר את היומיום שלי ריק למדי. אני לא יכולה שלא להרגיש צביטה בלב. בעיקר כשהיא לא ענתה לשתי ההודעות האחרונות שלי, ולא דיברה איתי שלושה ימים. בקיצור, letting go is a proccess.