ובכן,
כבר קלטתם את מצבי הרגשי ערב העלייה למטוס. הוא לא השתנה הרבה ברכבת בדרך לשדה
התעופה. מעבר לעובדה שניסיתי לנשום בינות לקילוגרמים העודפים שסחבתי על עצמי,
ניסיתי גם להפסיק להתייפח ולהיראות טיפה בוגרת. זה לא ממש הצליח. אז משכתי באף.
וחיסלתי חבילת טישיו. ועוד אחת.
הייתי
צריכה עזרה בהעלאת התיק על הגב שלי ובהורדה שלו. הוא היה לא נוח וכבד כל כך. לרגע
נבהלתי: איך, לכל הרוחות, אני אמורה להסתובב ככה? לחפש מקום לישון בו? אני לא
יכולה ללכת יותר מחמישים מטרים בלי לקרוס. ועם מזוודה. ושק סופרמרקט.
אמא
אמרה, שפשוט ארזתי גרוע. מאד. ושיש עוד המון מקום בתיק ובמזוודה, ושאפשר לאזן את
המשקל.
אז
באמצע
הרכבת, בדרך לשדה התעופה, פתחתי את התרמיל והמזוודות ושק הסופרמרקט לשם אריזה מחדש
של מה שלא הצלחתי לארוז שלושה חודשים.
מזל,
לגמרי מזל, שזו היתה רכבת מסוג הרכבות שיש בהן מן חללי-ישיבה מתקפלים ולא נוחים,
שאף אחד לא יושב בהם. מלבד כמה נשים, שהביטו בנו במבט תוהה.
אמא
צחקה עלי (בסדר, מותר לה), שאני אורזת גרוע.
"איך
תסתדרי ככה?" "אח שלך – הוא יודע לארוז. הוא כל כך מסודר, היית צריכה
לראות איך הוא ארז את התיק בהודו" (יש לציין, שהיא הצטרפה אליו להודו, אחרי
שהוא טייל שם כמה חודשים ונעשה מומחה. אבל נו, מילא. הוא באמת באמת מסודר).
"את נראית כמו חורנית ככה". המשיכו להתפלק לה משפטים פולניים, שכולם
מקובצים, וזה בדוק, בספרים על משפטים של אמהות פולניות. אבל אני יודעת שהיא אמרה
את זה באהדה ובדאגה. וחוצמזה, אין ספק, שגם אני הייתי צוחקת עלי אם הייתי אמא שלי.
נראיתי מוזר מאד. ופתחתי את כל תכולת התיק באמצע הרכבת.
התחלנו
לעבור על הדברים ולמיין אותם, ואמא פשוט פקדה על התהליך.
זה
הזכיר לי את מיקי-מאוס, בסרט "פנטזיה", פוקד על כל המטטאים ודליי המים
מה לעשות, כשברקע מוזיקה גדולה מהחיים. המוזיקה היתה צלילי נסיעת הרכבת, והסכנה
שהמטטאים ודליי המים יעלו על גדותם ויפשלו עלתה מרגע לרגע.
אז
העברנו דברים מתיק לתיק, והצלחנו לרוקן את שקית הסופר.
אמא
שאלה אותי: "את רוצה לזרוק את זה?" וענתה לעצמה: "בעצם זה יכול
להיות שימושי. תשמרי." אני לא השתתפתי יותר מדי במלל, אלא רק בהנהון ראש ובמילוי
אחר ההוראות. בכל זאת, אמא היתה כבר באיסלנד, דרום אפריקה, הודו, גרמניה, אנגליה,
צרפת, סין, הולנד, איטליה ובטח שכחתי כמה מדינות. וחוצמזה, יש פעמים שכדאי להקשיב
לאמא. אבל אל תגידו לה שאמרתי את זה.
בסופו
של דבר, אחרי פחות מחצי שעה (!!! לי זה לקח כל היום!!!) התיק היה מסודר, פחות או
יותר, באופן סביר. עם מזוודה. וכמה דברים שמצאו את דרכם בכלל למזוודה של אמא, כדי
להקל על המשקל. זה עדיין היה כבד באופן בלתי סביר, אבל נו, נסתדר.
הבטחנו
לעצמינו, שהדבר הראשון שנעשה כשנגיע, יהיה לחשוב על ארגון אחר לתרמיל, ולזרוק את
המזוודה המתפרקת, שלא תחזיק מעמד יותר משבוע. (הוריי! כי הרי ברור, שהדבר הראשון
שצריכים לעשות כשמגיעים למדינה חדשה, זה לארוז בה תיקים).
אגב,
לאורך כל התהליך המשכתי, לסירוגין, לבכות. לסמס תמונות שלי כבנאדם שמח לחבר טוב,
אבל לכתוב לו שאני בעצם בוכה.
הגענו
ממש מהר לשדה התעופה, הזמן עובר בצ'יק צ'אק כשאורזים תרמיל לחצי שנה ברכבת. אז
עכשיו כבר הייתי אדם בוגר, הלבשתי על עצמי את התרמיל גדל-המידות והלא-נוח, ביד אחת
אחזתי במזוודת התרופות, ביד השנייה במזוודה של אמא, והלכנו לשדה. בכל זאת, אני גם
צריכה לעזור לפעמים.
חשוב
להדגיש כאן- הפעם האחרונה שטסתי לחו"ל היתה בירח הדבש שלי (שהתקיים שנה אחרי
החתונה), כלומר בשנת 2006. הספקתי לשכוח מאז בערך הכל על שדות תעופה. התרגשתי מאד,
ואפילו חיכיתי לבידוק הביטחוני, אע"פ שלא היה לי משהו חכם להגיד, אם היו
שואלים אותי: "ארזת לבד"?
כששאלו,
אמרתי "כן", והשפלתי עיניים, כי זה לא ממש נכון, אבל מה אני אגיד?
"אני בת 35 ואמא שלי ארזה לי את התרמיל והמזוודה ברכבת"? חיכיתי גם
לראות את המכונה הנוראה, שמקצרת את זמן ההגעה חזרה לארץ, כי נכנסים באמצעות טביעות
אצבעות. וככה מכניסים אתכם למאגר הביומטרי, אבל זה לא קשור עכשיו לעניין. (אגב,
לדעתי הטביעות שלי שם, עשיתי אותן לפני שחשבתי על זה מבחינה פוליטית).
רוב
הזמן של הטיסה ישנתי. יש לי כוח-על: אני די יכולה לישון בכל מקום, אם אני מרגישה
בטוחה מספיק. מטוס, אוטובוס, רצפה, כיסא. באור, בחושך, בדממה או בפול-ווליום. היה
עדיף שאשן, כי בכל פעם שהתעוררתי וראיתי שאני מרחפת, התחלתי שוב לבכות. אל דאגה,
אם חשבתם שההתרגשות הזו תעבור, זה יקח קצת זמן. ועדיין, בכל פעם שאני עושה דבר חדש
שלא חשבתי שאני אעשה, או כשאני משנה מקום, ועולה על מעבורת, וסוחבת את התרמיל או
רואה נופים מדהימים או נמצאת במקום שגורם לי התפעמות עמוקה, אני בוכה. זו לא רק
התרגשות. אלה לא רק הרגשות שכבר הזכרתי בעבר. זו גם הכרת תודה עמוקה.
כשהתעוררתי
מדי פעם, אז חוץ מלבכות ולאכול טיפונת, כי הבטן שלי לא מגיבה טוב לאוכל בזמן תנועה
של מטוסים וסירות, פגשתי במטוס מישהי ממש נחמדה, לבושה מגניב ביותר. אדמונית
ומסבירת פנים. מסתבר, שקוראים לה נני, שהיא גרה בעבר כמה שנים בתאילנד, שהיא עובדת
על קו ישראל-תאילנד, ושיש לה ה-מון טיפים. קיבלתי כל כך הרבה המלצות על שווקים, לא
את כולן עדיין מימשתי, מכיוון שבבנגקוק הייתי עסוקה במסע-כומתא עם אמא. על כך
בהמשך. איכשהו, ובניגוד למה שקורה לי בדרך כלל, שיתפתי אותה במה שעובר עלי.
זה
יקרה לי עוד הרבה פעמים. מהסתרה כמעט מוחלטת של מצבי הרפואי, וכנראה בכלל ההתרגשות
ובגלל הטיסה והעובדה שאני פשוט עושה את זה – התחלתי לשתף אנשים. לא בהגזמה, לא כ-ל
רגע, אבל זה בהחלט קרה וקורה.
התאפקתי
לא לבכות. קשה לי לבכות מול אנשים כשאני מדברת על מצבי הרפואי. אני מרגישה כאילו
שאני מסכנה או משהו כזה, ושאנשים אולי יחשבו שאני מבקשת רחמים. אבל בכיתי בכל זאת.
ואז צחקתי. נני דווקא זרמה עם זה לגמרי.
אני
מזכירה אותה, מכיוון שהעזתי לשתף אותה על התיק. על הכובד של התרופות, ועל הדילמה-
איך לסחוב את זה? ובכן, בזכותה מצאתי פיתרון: אחרי שהחלטנו שהדרך הטובה ביותר
להתנהל היא לרכוש תרמיל, אבל כזה עם גלגלים, שגם אפשר לסחוב כמו מזוודה, גם קיבלתי
הוראות היכן ניתן למצוא את התרמיל הנכסף בזול בבנגקוק, איך מגיעים לשם, וכמה זה
אמור לעלות. אני חושבת, שאמא שלי נשמה לרווחה יותר ממני. המחשבה, שאני אמורה לסחוב
משקלים עודפים על הגב שלי לא ממש עשתה לה טוב. גם לי לא. בערך שעתיים לתוך הטיסה,
הצלקת הגדולה שיש לי בבטן התחילה לכאוב ממש. זה קורה לי כשאני סוחבת משקלים כבדים
מדי וכשאני עושה יותר מדי תרגילי כושר לבטן. אז כבר הבנו, שלסחוב תרמיל ששוקל יותר
מ- 20 קילו על הגב זה דבילי. לא אכפת לי לשלם over weight
בכל פעם. כן אכפת לי לשלם על שבר באזור הצלקת.
תאילנד.
הגענו.
נחתנו. שוב בכיתי (אני לא מצליחה לעצור את זה, אלוהים אדירים, תעשי משהו!).
הגענו
למלון. התאפסנו קצת.
ומה
הדבר הראשון שעשינו בתאילנד?
ברור
– הלכנו לקנות תרמיל-מזוודה. לא להסתובב ברחוב (הקוואסן), לא לשתות משהו, לא לעשות
פוט-מסאג', אפילו לא להודיע לסבתא שהגענו. חדורות מטרה, נסענו מיד להיכן שנני
הפנתה אותנו. קנינו שני תרמילים: האחד, תרמיל טיולים עם גלגלים, בגודל אקסטרה
אקסטרה אקסטרה אקסטרה לארג', שיכול להכיל ספריה קטנה, חדר אמבטיה בינוני, בית
חולים, חדר שינה וחמישה חתולים, ועוד יישאר מקום לקצת קניות. השני, תרמיל שישמש
אותי אך ורק למעברים ולטיסות: גדול יותר מתרמיל יום-יום לגב, קטן יותר מהמפלצת
האפורה XXXXL. בצבע אדום[1] (שיתאים לסנדלים שלי). גם הוא
גדול בהרבה מתרמיל רגיל שתרמילאים סוחבים על הגב כתיק-משנה. אבל הבנו, שעדיף לסחוב
את התרופות על הגב בתיק הזה, כתיק-עלייה למטוס/מעבורת/אוטובוס/רכבת מאשר שכל
התרופות תאבדנה אי-שם, או תיפולנה לים או תישלחנה למקום אחר. (בעזרת השם, אם כן,
אנא, שתישלחנה למקום שזקוק לתרופות. תודה). חוץ מזה, שככה חלוקת המשקל הגיונית
יותר, וזה הופך את המשא על הגב לקל יותר, אם יש צורך במקרה להרים את המפלצת על
הגב. (למשל, כשמחפשים בית מלון בדרך לא סלולה, או חול). אז מעתה יש לי שלושה
תרמילים: האחד, המפלצת XXXXXXXXXXL. השני, האדום למעברים.
השלישי, תרמיל יום-יום, לטיולים וסתם-כך.
את
אנחת הרווחה של אמא (פחות שלי, כי עדיין הייתי, כנראה, מסוממת ובהלם מהעובדה
שהגעתי למזרח הרחוק. ובגלל זיהום האוויר המאסיבי, שחסם לי את דרכי הנשימה מלהיאנח
בנחת) אפשר היה לשמוע בערך עד ישראל, לו בנגקוק בזמן פקקי התנועה וליד הקניונים לא
היתה כל כך רועשת ובלתי-אפשרית ומהממת. ואנחת הרווחה הזו היוותה צלצול-מאשר
לעובדה, שעכשיו אפשר להתחיל ליהנות. (אמא: "אני אלמד אותך מחר, במלון, איך
לארוז, אל תדאגי. יש בתיק הזה המון מקום. גם כשאני לא אהיה, את תצליחי לארוז והתיק
יסגר לך.").
אז
כבר עלינו לקניון. לא שככה אני חושבת על הנאות החיים, אבל בכל זאת, הגודל של מרכזי
הקניות בתאילנד הוא אדיר, וכולם זה לצד זה, ומאירים באורות ניאון, וחוצמזה, היינו
רעבות. ובקניון יש אוכל. ובגדים.
את
פנינו קידמו עשרות דוכנים של בגדים מ-ה-מ-מ-י-ם במידה אפס. המידות של התאיות קטנות
להחריד, בטח שמידות החזה. הסיכוי להשיג חזייה או בגד ים לנשים עם קאפ C
+ איננו גדול.
זה
עודד אותי לא לקנות כלום, וגם בכלל לא הייתי במצב רוח של קניות. המחשבה על
הקילוגרמים שאני סוחבת לא ממש עודדה אותי להוסיף עוד פירור על הגב. ולא באתי לעשות
קניות. את זה, ברוך השם, אני עושה מספיק בארץ, ויש לי הספק אדיר, של יותר מ- 200
שמלות, ובערך אותה כמות של נעליים. (אני יודעת, תסקלו אותי עכשיו).
למרבה
הפליאה, דווקא אמא שלי עודדה אותי לעשות קניות, "כי אולי מה שתראי פה – כבר
לא תראי במקום אחר. אל תדאגי, אני אסחב את זה לארץ". ובכל זאת, פשוט לא התחשק
לי. חוץ מחולצה אחת עם הדפס חמוד של חתולים, שתיירת אנגליה אחת חטפה לפני. ובאמת
עדיין לא ראיתי כזו, אבל אני משערת שגם ככה היא היתה קטנה עלי. ייתכן, שהעידוד
לעשות קניות נבע מהעובדה, שהיא קצת ריחמה עלי. כבר יותר מ- 16 שעות, שהיא רואה
אותי בוכה רוב הזמן, קצת מבולבלת. והיא חרדה ביותר לאופן שבו אני אצליח להתנהל.
(אגב, ברור שאצליח להתנהל ברגע שאתאפס).
כשהייתי
קטנה, בכל פעם שהייתי נוסעת עם אמא לבדיקות ולטיפולים (והיו תקופות שזה התרחש פעם
בשבוע-שבועיים), אז בשביל פיצוי, אמא היתה עושה איתי משהו כייפי אחר כך. היינו
הולכות לבריכת הדגים שהיתה ממוקמת היכן-שהוא בתוך אחת המחלקות ב"הדסה"
הר הצופים (עד היום, ולמרות עשרות מסעות לשם, אין לי מושג איך מגיעים אליה). אהבתי
את הבריכה הזו אהבת נפש. בתוך כל הלבן וריחות החיטוי היה ירוק. והיו דגי זהב.
ובעיקר, בעיקר בעיקר אהבתי את עשרות החלזונות שהיו בבריכה. הייתי מתבוננת בהם בשקט
במשך שעות. לפעמים היינו מדברות, אבל בדרך כלל סתם שתקנו שם, בבריכה. ואמא הוציאה
משהו טעים לאכול, והרגשתי רגע כל כך כיף ונעים ובכלל לא בבית חולים. לפעמים אמא
היתה לוקחת אותי למוזיאון ירושלים. עד היום, אני חושבת שזה המוזיאון המועדף עלי
בעולם. והייתי במוזיאונים בעולם. מאז אני מחבבת מוזיאונים מושבעת. הם מרגיעים
אותי. תמיד יש בהם סיפור (החלק ההיסטורי) ויש בהם יופי שאני לא תמיד מבינה (תמונות
ופסלים). אמא למדה אומנות ולימדה אומנות, אז היא היתה מסבירה לי על כל מיני אמנים,
וכשהתעצבנתי על ציורים שנראו לי קשקושים, היא תמיד ביקשה ממני לראות את ההקשר,
ולבדוק את ההתפתחות של האמן מתחילת העבודה. והיינו הולכות המון פעמים לאגף הילדים
ויוצרות יצירות או סתם מסתכלות, כי תמיד הוא מאד מצחיק.
תבינו,
אמא שלי היתה, בילדותי, אשה די קשוחה. הרגעים של ה"לבד" איתה והחיבור לא
היו רבים. וכשהיא כבר נגעה בי, זה בדרך כלל התקשר לעובדה שהיא עזרה לרופאים
"הרעים" לעשות לי דברים לא כל כך נעימים. היא גם היתה צריכה לטפל בי.
כלומר להכאיב לי. מאד. זו חוויה די משפילה ודי מבלבלת, כי תמיד ידעתי שזה לטובתי,
אבל זה לא הרגיש לטובתי. אז פתאום, לצאת מכל הרעש (הפיזי, הנפשי) ולהיות במקום יפה
כל כך – האפקט היה, שהרגשתי שקט. לא כיף. לא הנאה. (כלומר גם, אבל אלה לא היו
העיקר) שקט. יופי מעורר בי יכולת להתנתק מכאב, ולהיות בתוכו. להיות חלק ממנו. המוח
שלי מפסיק לעבוד (ברור שהוא לא מפסיק, אבל זו התחושה). אני לא ממש מודעת לגוף או
לרגשות קשים. אני פשוט שוקעת בתוך היופי. צוללת בתוך התמונות. יכולה ממש להיות אחת
מהדמויות שם. יכולה להיות החילזון שזוחל לאט על שפת הבריכה, ומביט בדגי הזהב.
להיות בלבד.
הרגעים
הללו היו כל כך יקרים לליבי. הם יקרים לליבי עד היום. יש בהם משהו שהפך אותי למי
שאני היום: עד היום, יופי משקיט אותי. הוא יכול גם לצרום, אם יש עודף גירויים
(למשל, כשיש לי רעש של גירויים ומחשבות אני לא מסוגלת לשמוע מוזיקה, או לראות המון
ציורים. אני צריכה יופי טבעי), אבל בדרך כלל הוא מנתק אותי מכאב. הוא מחייה אותי.
והוא נותן לי להרגיש בתוך חלל מוגן. הוא מקלט. הוא כמו אמא, שמחזיקה לי את היד,
כדי שלא אובד לה, כשאנחנו צועדות במוזיאון.
אז
אני חושבת, שהקניות היו עכשיו ההתנייה הקלאסית של אמא ושלי: אחרי שבכיתי (והיא
היתה חרדה אבל פיקדה, כרגיל, על העניינים) והיה לי כבד, והצלקת כאבה לי. ואחרי
שהיא דאגה ודאגה (זה מדהים, שלפעמים אני שוכחת שגם לאמא שלי קשה בכל הסיפור הזה.
זה לא משהו שנוח לי לזכור, זה בדרך כלל מעורר בי אי-נוחות ותחושה שאני עול)- ובכן,
אחרי כל זה, המסע-המוזר-רווי-התיקים-המזוודות-שקיות הסופרמרקט-התרמילים-וכיו"ב:
צריך פיצוי. ופיצוי אפשר גם לעשות בקניות (הו, אני מומחית בזה!) או באוכל
(כנ"ל).
הסתובבנו
בקניון די הרבה זמן, אני בעיקר מעודדת את אמא לקנות מה שמתחשק לה (כלומר בגדים
לנכדה הראשונה שלה, או כל דבר חמוד אחר לנכדה שלה). ואז אמא נזכרה שיש עוד דברים
שחשוב והכרחי לקנות, כי שכחתי לקחת: מדחום (היא צדקה, כמובן), מולטי-ויטמין (שכחתי
אותו במטבח, אבל מצאנו רק מולטי ויטמין לנשים מגיל 50 ומעלה. אז החלטתי לוותר על
התוסף ההורמונאלי). קנינו גם אותם.
אני
חייבת להתעכב על מד החום: הוא מכוער. ממש.
אני
יודעת, שזה קטנוני להגיד על מדחום שהוא מכוער, אבל באמת, אני נשבעת, שכמעט שלא
קניתי אותו בגלל זה:
המדחום
צהוב (צהוב!!!!), והצהוב הזה הופך, בראש המדחום למין יצור לא ברור, עם ראש כתום
(בדרך כלל מועדף עלי), עם עיניים מבהילות בצבע כחול. הוא מנסה לצחוק, אבל נראה
שהוא לוחש איזה לחש-קסמים נגד ילדים (ונגדי. עד היום יש לי פחד בלתי מוסבר מלחשי
קסמים). שאלתי את הרוקחת אם יש מדחום אחר. היה אחר. בכחול. והאיש בכחול היה אפילו
מפחיד יותר. היה לו שיער כתום, אבל הוא נראה כמו רוח רפאים. אני חושבת, שזה לא
הוגן לייצר מדי-חום מפחידים לילדים. מצד שני, זה עשוי להעלות להם את החום, ולגרום
לכך שלא ילכו עוד יום לבית הספר. העיניים של האיש במדחום בוערות, מזכירות קצת את
העיניים המטורפות של ג'ק ניקולסון (בכל סרט שהוא) או של הקרטוּן הרע מהסרט
"מי הפליל את רוג'ר ראביט", כשמגלים שהשוטר הוא בכלל קרטון מטורלל
ורוצח.
בכל
זאת, קניתי אותו. והרוצח הקטן דווקא משרת אותי נאמנה ברגעים אלה ממש, כי אני כותבת
את הפרק השלישי כחודש וחצי אחרי הטיסה, אחרי 4 ימים עם חום (and
counting).
אבל אני מקדימה את המאוחר.
כשהיינו
הרוגות בכל צורה שהיא: אחרי טיסה, נסיעה במונית (בצבע ורוד-מסטיק-הלו-קיטי) ועמידה
בפקקים, שיטוט בין חנויות התיקים, קניית שני תרמילים, שיטוט בין חנויות בגדים ושאר
חנויות קניון, חיפוש בית מרקחת וקניית מדחום שנראה רשע, וכל זה בלי לאכול או לשתות
– עצרנו לאכול.
כמו
בכל קניון, יש קומת אוכל. ובכן, למרות העייפות, הסתובבנו זמן ארוך למדי בקומת
האוכל. כי לא הכרנו שום דבר. הכל היה מוזר וחדש (ומעניין ומפחיד), ופרצופים של
יצורים הביטו בי מכל העברים. (כאן יש לציין, שאני טבעונית-ברובי.) כבר היה מאוחר,
ורוב האוכל נגמר. הדבר היחידי שנראה לי שפוי ולא עשוי מחיה כלשהי, היה הדוכן של
האוכל ההודי. אז אחרי שהבנו איך קונים בו אוכל (הולכים ומטעינים כסף
בכרטיס-קומת-אוכל בצד אחד של קומת-האוכל, ואז ניגשים ומבקשים את המנה שרוצים,
והמוכרים מעבירים את הכרטיס ומורידים את הסכום ממה שכבר הטענתי), התיישבנו לאכול.
מנה קטנה. אורז. ירקות. ועוד משהו שאני כבר לא זוכרת.
ואז
התחלתי לפחד מהאוכל שאני עומדת להכניס לפה, ומכל האזהרות. אבל הייתי רעבה. והאוכל,
אגב, היה נקי מאד.
ונשארתי
בחיים, אפילו בלי קלקול קיבה בארוחה הראשונה שלי בתאילנד.
אבל
האוכל לא היה טעים[2].
ולא היה לנו אכפת, והיה לנו טעים מאד. זה מאד טעים לשבת בשקט, אחרי שכל
ה"סידורים" מאחורה. בארץ אחרת. אמא ואני. בשקט. ורגע, רגע אחד, לנוח מהמרוץ.
באמת
רק לרגע, כי השבועיים שאמא הכינה לי היו, לא פחות ולא יותר, מסע-הכומתא המפרך
ביותר שעברתי בחיים. (נגיד).
ועכשיו
אפשר, סוף סוף, להוציא אותי מתוך האריזות והתיקים והמזוודות והשקיות.
בכל
ביס הרגשתי איך אני מוציאה רגל, ויד, ובטן, ואף, וריאות, ושרירים
וטבעת
ואת
עצמי
וחיוך
החוצה
לתאילנד.
[1] להלן, יכונה
מעתה: "התיק האדום", בעוד המפלצת תכונה "המפלצת" או
"התיק האפור" או כל כינוי אחר.
[2] מה שלא יעיד,
בשום צורה, על האוכל הנהדר, הנפלא, היוצא-מגדר-הרגיל שיש בתאילנד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
