הטבעת

ריח החשיש בתוך האף שלי. האם זה נחשב לעישון, כשכל הגסטהאוס מלא בילדים ובילדות בני 20 שמעשנים חשיש ומפלרטטים באופן מגושם, מבלי לדעת שהם מגושמים?

אף פעם לא עישנתי חשיש. לא בכל מקום העשן כל כך סמיך, אבל כאן. קומפוט, קמבודיה. הגעתי רק לפני כמה שעות מתוך הבדידות שכפיתי על עצמי בשבוע האחרון. לראות הכל לבד. לחוות לבד. לתת לעצמי לטבוע בתוך העצב לבד. לאהוב את הקצב שלי. אולי הגיע הזמן לדבר עם מישהו.

באיים תאילנד רוב הבארים על החוף מגישים סמים כחלק מהתפריט: מריחואנה. פטריות. שייק שמח. האלכוהול מגיע רק אחר כך.

בדרום לאוס, 4,000 האיים, יכולת לשדרג כל מנה למנה שמחה. פטריות? חשיש? מה מתחשק לך? פיצה שמחה? שייק שמח? יש גם פנקייק שוקולד שמח, גלידה שמחה, ואם מתעקשים על מרק וסלט – גם אפשרי.

בהאנוי נהגי הטוקטוק עוצרים גברים בקרנות רחוב: "טוקטוק? חשיש? בחורה?" אם אתם רוצים להשיג מריחואנה בסיאם ריפ, דברו עם נהגי הטוקטוקים. במעברי הגבול היבשתיים אף אחד לא יעשה לכם בעיות, אם תיקחו איתכם קצת צידה לדרך.

רק נסו לא להיכנס ככה לתאילנד.

בתאילנד, המקום היחיד שתעשו לעצמכם טובה ואל תקנו מאף אחד: Fool Moon Party. כל מי שמוכר לכם סמים שם הוא שוטר. בכל יתר הבארים והמועדונים באי הזה, אין בעיות. השוטרים מגיעים. הם מקבלים שוחד חודשי של 10,000 באהט מהבעלים ומעלימים עין.

אף פעם לא עישנתי. לא כרסמתי עוגייה או בראוניס מחוזקים. לא ניסיתי שום דבר. אפילו לא עישנתי סיגריה.

רקדתי 12 שעות רצוף ברייבים על חוף הים, במדבר, בג'ונגלים. השתוללתי. בכיתי. צחקתי. מלמלתי. השתתפתי בשיחות על מהות העולם. ועל מוזיקה. ועל אומנות עם אנשים עשנים להפליא. ולא הכנסתי שום חומר כימי לגוף שלי. אולי מפני שבמשך שנים לקחתי כל כך הרבה תרופות, שלא מתחשק לי.  אולי מפני שאני מפחדת.

תאילנד.

7 חודשים לאחור.

מסיבת "חצי ירח", half moon party. ג'ונגלים נאונים.

אלפי אנשים רוקדים בין העצים, על הרחבה, בתוך הבוץ של הגשם שירד כל הלילה הקודם ורוב הבוקר. לא התכוונתי ללכת.

לילה לפני כן דיברתי איתו בסקייפ. התברר שיש לו חברה חדשה.

סוג של גרסא צעירה יותר שלי. אאוץ'.

ואני כל כך שמחה בשבילו, באמת שמחה. ועצובה בו זמנית. לא חושבת לחזור מהטיול, אבל רגש הקנאה מכלה אותי. אפילו לא קנאה. זיקנה. 35.

היא בת 26. אין לי סיכוי.

ולמי אכפת בכלל? אני בתאילנד.

בכל זאת אני הולכת לחדר. 14 מיטות. אני בפינה ליד החלון. מכסה את העיניים, מתכרבלת באמצע היום. שתי בחורות גרמניות בנות 19 ובחורה אנגלית בת 27 שואלות אותי אם הכל בסדר. אני מהנהנת.

הן מקשות: "את לא נראית בסדר. זה הבחור שדיברת איתו קודם, נכון? ראינו. באיזו שפה דיברתם?"

"עברית"

"נפרדתם?"

"לא היינו ביחד"

"אז מה קרה?"

"יש לו חברה חדשה. היא צעירה ממני כמעט בעשר שנים".

"שיט. בן זונה. מה את צריכה את זה."

"לא בן זונה."

"בלה בלה בלה. היום שיהיה בן זונה."מה קרה? מותר לך. תקללי גם אותה".

"אני לא רוצה."

"טוב, אז לפחות בואי לשתות איתנו היום. Half moon".

"לא נראה לי. אני הולכת לישון".

הבחורה האנגליה, אן, ניגשת למיטה שלי. רוכנת אלי ומחבקת אותי.

המחוות הקטנות של הוסטלים. אני מתרגשת.

היא לוחשת לי באוזן: "אני לא מוותרת לך. את באה לרקוד היום. בינתיים תרגישי חרא, זה בריא."

אני נרדמת ומתעוררת לפרקים, כי חמישה אנשים נוספים יושבים על המרפסת שמעבר לראש שלי. כולם מעשנים חשיש וצוחקים ומדברים מילים שאני לא מבינה, אולי בהולנדית. אולי באנגלית. אולי בגרמנית.

שלוש בחורות דניות נכנסות לחדר, מלחששות עם הגרמניות ועם אן בשקט, כי אני ישנה. כולן מתעדכנות ברכילות.

"10 שנים יותר צעירה? הייתי מתה"

"בת כמה היא בכלל? 35? וואו. חשבתי שהיא בת 28".

"היא כזאת חמודה. נשרפתי אתמול בים והיא נתנה לי את כל הבקבוק של האפטר סול שלה."

"10 שנים יותר צעירה. הייתי מתה. וג'ינג'ית גם? וכותבת? דומות? אוי ואבוי. הייתי מתה."

איכשהו, אני לא יכולה שלא לחייך.

הקבוצה ליד החלון עוברת לצחוקים קולניים ורועשים. הם מדברים על סקס. כי זה הוסטל מסיבתי וכאן מדברים על מוזיקה ועל סמים ועל סקס ועל היכן היינו ועל היעד הבא.

אולי כדאי שגם אני אקח סמים.

אבל זה לא מה שיעזור לי להבין את הבדיחה. כולם צוחקים מפני שכולם בני עשרים ומפלרטטים בכבדות, והם נהדרים ואני מקשיבה להם ומצחקקת. כי הם צוחקים כדי למצוא חן. ומפני שהם לא יודעים מה להגיד. ומפני שזה נעים להיות ביחד. ומפני שלרובם הגדול זוהי הפעם הראשונה מחוץ לבית של ההורים, לבד. מעשנים ושותים לבד. ומחפשים סקס. בחדרים משותפים.

23:00, אנה-מיי, 24, דנמרק, מעירה אותי.

"קומי, קרן. אנחנו יוצאות ואת הולכת איתנו." היא שיכורה לגמרי. "אנחנו יוצאים בעוד חצי שעה בערך, כולם כבר התחילו לשתות כאן, אז בואי תצטרפי. הזמנו הסעה ביחד, הכללנו אותך איתנו."

אני מחייכת, ממאנת לצאת מהמיטה.

"תודה".

"היא קמה?" אן, 27, אנגליה.

"לא"

"קרן, זאת לא הצעה. זאת פקודה. את עכשיו קמה מהמיטה ויוצאת לבלות. די, היה חרא מספיק. הבטחתי לך שאני לא אוותר. כשנשבר הלב יוצאים לרקוד ולשתות. בואי." היא אוחזת בזרועי ומקימה אותי בכוח מהמיטה. "יש לך מה ללבוש? המממ מה זה משנה, גם ככה אף אחד לא שם לב למה שאת לובשת. היא צוחקת מהבדיחה של עצמה. שמים לב למה שאת לא לובשת."

אני מביטה בה. היא הצליחה לא רע לא ללבוש כלום. סוג של בד, שכנראה אמור להיות שמלה אבל דומה לחולצה צמודה. מאד צמודה. עוטף, מנסה לעטוף קצת את הגוף שלה. החזה שלה, באופן כללי, בחוץ.

"יפה, אה? אני חייבת. אני חייבת להיות זנותית קצת. אחרי שעבדתי ולימדתי בהודו חמישה חודשים, והייתי מכוסה מכף רגל ועד ראש ולא יצאתי מפתח הבית שלי מהרגע ששקעה השמש, אני חייבת להרגיש שאני יכולה."

אן הגיעה מהודו לפני יומיים, היישר לכאן. לחגוג את העובדה שהיא יכולה שוב להיות בלונדינית מבלי שיניחו עליה ידיים כל רגע. החברות הבלונדיניות שלה, שנשארו לעבוד בהודו, צבעו את השיער לחום.

היא ממשיכה, בעוד אני מחפשת משהו בתיק שלי ללבוש: "אז את מבינה, את עושה לי טובה. אני צריכה מישהי שתבוא לחגוג איתי. ומישהי שהיא לא ילדה בת 20. אלוהים אדירים, את רואה את זאתי? היא בת 18. עוד לא יודעת כלום מהחיים שלה, חמודה. או, אני אוהבת את מה שאת לובשת."

אני לובשת חולצה כתומה זוהרת ומכנסיים תכולים זוהרים.  

"את מוכנה? יופי. לכי תצחצחי שיניים, מי יודעת את מי תפגשי שם. ותתאפרי, ואנחנו מחכות לך למטה. עוד כמה דקות כבר מגיע הנהג, ואת צריכה לשתות שתי בירות לפחות לפני זה. או שפשוט באקט איתנו".

בתוך כל המלל הזה אני לא מצליחה להשחיל מילה. אבל אני מתלבשת והולכת לצחצח שיניים ואפילו מושכת אודם על השפתיים. עבר הרבה זמן.

למטה מחכים לי עם ארבעה דליים. Buckets בכולם מעורבבים כמה משקאות אלכוהוליים, משקאות אנרגיה ומשקאות קלים. כולם דוחים במידה שווה. כולם משמחים מאד. והגעתי בסופו של עוד משחק שתייה. בעיקרון, כל מי שנפסל צריך לשתות. בעיקרון, כולם נפסלים. עוד לא הבנתי במה נפסלתי, אבל נפסלתי.

בחור אוסטרלי שמח עד מאד מנסה להסביר חוקים של משחק שתייה נוסף. אף אחד לא מקשיב לו. כולם שיכורים מדי. הוא רציני להחריד, ומתעצבן שלא משחקים לפי הכללים.

חמשת החברים שלו צוחקים עליו בפראות. עוד כמה בחורים מצרפת. מאנגליה. מהולנד. מגרמניה. בחורה אחת מסין, הואנג, 21. חברה של 3 הבנות הדניות. היא לא שותה ולא מתכוונת לצאת איתנו. אלוהים אדירים, לא.

ההסעה מצפצפת לנו מבחוץ. סוג של טנדר שהוסב למיניבוס עם שני ספסלים. אבל זה חצי ירח, ובמקום 10 שנכנסים בדרך כלל, הנהג מתעקש לעשות קופה ולהכניס 16. כולם יושבים על כולם, צוחקים עם כולם. שותים שותים שותים. רוקדים רוקדים רוקדים. מי צריך מוזיקה, כשהיא בפנים?

אנחנו מבוססים בבוץ בג'ונגל. בערך חמש דקות אחרי שהגענו, איבדנו אלה את אלה. מאות אנשים צפופים, מוזיקה וניאונים,  מופעי אש. סמים ואלכוהול. אן, הבנות מדנמרק, שתי הבנות מגרמניה ואני מצליחות להישאר ביחד. ואנחנו הולכות לקנות שתייה. הגוף נע מעצמו. טרסות באמצע הג'ונגל, אנשים רוקדים בכל מקום. על גבעות. מנסים לטפס על העצים. בשירותים. על הבר. על השולחנות. אחד על השני. אחד בתוך השני. כאן אין ריח של חשיש. כאן העיניים אדומות והמקצבים הפרטיים של כל אחד בטראנס שייכים לכימיקל אחר. וכולם יפים כל כך. ובכלל שכחתי למה הייתי עייפה ועצובה דקה לפני כן.

אני ניגשת אחרי אן לאחד מהבארים, פשוט כדי לא לאבד אותה בהמון. חמישה בחורים צרפתים מקיפים אותה. לבושים בתחתונים בלבד. על הגוף שלהם כתוב בצבעים זוהרים: Free French kiss .

חתיכים הורסים. הם מביטים לעברה. המנהיג (עם החזה הכי נפוח, הקול הכי רועש וחוסר הביטחון המוסווה הכי בולט) שואל אותה אם היא מעוניינת בנשיקה צרפתית. בלי לומר מילה, היא מעניק לה את הסמל של העם הצרפתי. רומנטיקה.

אחריה בחור צרפתי נוסף. הם מסמנים אלה לאלה לבוא אחד אחרי השני, אן בכלל לא שמה לב. אני מתקרבת אליה קצת, מניחה עליה רגע יד. הם מתרחקים. היא שותה מהבאקט שלה. לבד.

אנחנו חוזרות לרקוד ליד האש. מתכת באוזניים שלי. צלילים מתכתיים נמשכים, חוזרים. ואני לא יודעת אם אלה רק הצלילים או הצבעים או הטעמים. הכל מתערבב יחד. הטעמים מתכתיים, הצלילים אלכוהוליים. האורות מצלצלים. ואן רוקדת מוזר. מאד מוזר.

אנה-מיי ואני צוחקות לרגע וגם אן, אבל בערך עשר דקות אחרי זה אנחנו מפסיקות לצחוק, כי אן כמעט נופלת על הרצפה. הבחורות הגרמניות עוזרות לנו להרים אותה. אנחנו מדברות אליה. היא לא שומעת. אולי היא שומעת, אבל היא לא מצליחה לענות.

"כמה היא שתתה?"

"לא מספיק כדי להיות ככה. אולי 3 בירות ובאקט אחד עם עוד ארבעה אנשים ואת הבאקט הזה היא בקושי התחילה."

אנחנו מסלקות את השתייה מהידיים של אן. היא בכלל לא מגיבה. אנחנו סוטרות לה על הפנים. היא לא מגיבה. אחרי כמה דקות היא לרגע מתאוששת, ככה נראה. היא מנסה לקום לבד. אנחנו מושיבות אותה שוב, אין טעם. אחרי עוד עשר דקות היא לא מצליחה לזוז בכלל. הגפיים שלה רדומות. כאילו שהיא הפכה לגופה. היא לא קיימת. העיניים שלה לא מביטות בשום דבר.

"אני חושבת שמישהו הכניס לה משהו לשתייה", כמה מאיתנו אומרות בבת אחת.

אף פעם לא ראיתי דבר כזה. אני חושבת על הבחורים הצרפתים ומתמלאת אימה.

"אני חושבת שכדאי שניקח אותה הביתה", אני אומרת.

"את בטוחה? לא אכפת לך לעזוב?"

"אי אפשר להשאיר אותה ככה. לא נראה לי שזה ישתפר". באותו הרגע אן מתמוטטת על הרצפה.

אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מפחידים שראיתי בחיים שלי.

אנחנו מושיבות אותה, משכיבות אותה, מקבעות לה את הראש שלא תבלע את הלשון. מדברות אליה. משהו בה מנסה אולי להגיד לנו משהו. אנחנו מקוות. אנחנו צועקות לה לתוך האוזניים שאנחנו הולכות לקחת אותה הביתה. כלומר להוסטל, אבל אנחנו אומרות "הביתה".

אני חושבת שהיא מנסה להנהן בהסכמה, אבל אולי זה רק הדמיון שלי.

איך מביאים אותה להסעה? היא לא יכולה ללכת בכלל. ארבע בנות שמנסות להרים אותה. 3 בחורים רואים אותנו. נבהלים, ועוזרים לנו. מעין מסע אלונקה, לטנדר. יושבים בו עוד 4 אנשים. אני אומרת ליתר הבנות שזה בסדר, אני אקח אותה. מבקשת מהנהג לנסוע.

"no 16 people no go"

"this girl is very sick. We need to take her away from here."

"no go, you pay more I go now"

"how much?"

15$""

What??" "

"No 16 people no go"

4 האנשים שבאוטו מתערבים, ומבקשים ממנו לקחת אותה. המצב שלה מחמיר. אן שוכבת עלי, ואז היא מתחילה להקיא. על כולי. ועל הרצפה. אני מנקה לה את הפה, שלא תיחנק.

נהג הטנדר מתחיל לצעוק –

"This is 50 dollar! No take you! Now no one come with me"

"So take me home, I will clean It"

זוג מעוצבן יורד מהאוטו, נגעל מהקיא. יתר האנשים ממש דואגים.

קבוצה שלמה מתקבצת וכועסת על הנהג, כבר לא כל כך נעים לו. אולי 15 אנשים צועקים עליו שככה לא מתנהגים, ושלא מנצלים תיירים כשהם חולים.

"You drink! you no sick. I take your money!"

אני קונה בקבוק מים, לוקחת שקית ניילון שזרוקה בצד ומתחילה לשטוף את הטנדר, לפני שהוא יבקש ממני שוב לשלם.

עשרה אנשים רוצים לנסוע. כולם מתנדבים לשלם דולר יותר כל אחד, כדי שפשוט ניסע, ונשלם עבור אנשים נוספים. מישהו משלם 4 דולר יותר לנהג. אני מודה להם כל כך. בחורה אחרת מאנגליה, בדיוק חוגגת את יום ההולדת ה- 22 שלה. היא מדברת אל אן כל הדרך. מלטפת אותה. מנסה להעיר אותה. אנחנו מחזיקות לה את הראש. אני מחבקת אותה.

אין לנו מושג אם היא שומעת משהו או מרגישה משהו.

10 דקות שנראות כמו נצח ואנחנו בהוסטל. ארבעה גברים ואני סוחבים את אן להוסטל. משכיבים אותה על הספה בחוץ, כי אין סיכוי שנצליח להעלות אותה במדרגות שתי קומות ואז למיטה שלה.

אחרי שאני מנקה אותה ככל יכולתי מהקיא, בעזרת בחור אנגלי נוסף שלא הלך למסיבה ונשאר לנוח, אני הולכת להתקלח. מתלבשת שוב.  אנחנו מכסים אותה בשמיכה. היא נושמת. אבל אין אף אחת בבית. גוף בלי שום דבר בפנים. או דבר ישן בפנים. ישן חזק מאד.  

"אני אשאר כאן, את יכולה לחזור אם את רוצה. אין לי בעיה לשמור עליה".

אני חוזרת למסיבה. הראש שלי במקום אחר, אבל אני חוזרת. אני מצליחה, בדרך קסם, למצוא בין מאות האנשים את החברות שלי. אנחנו רוקדות עוד שעתיים וחוזרות הביתה לא בהרכב מלא, כדי למצוא את אן עדיין ישנה על ספה אחת, ושני זוגות עושים סקס על הספות האחרות. היתר חוזרות הביתה בבוקר. בשעה 9:00 בבוקר אן עולה למיטה. איכשהו.

היום שלמחרת. 14:00 בצהריים. אן והנדריק, מגרמניה הולכים לקראתי. אני יושבת עם שייק פירות ולא חושבת על שום דבר. הראש שלי ריק.

אני מתרוממת כשאני רואה אותה. היא מגיעה ומחבקת אותי. ומתנצלת בערך שעה.

"אין לך מה להתנצל. הכניסו לך דברים לשתייה"

"אני לא זוכרת שום דבר. הנדריק סיפר לי מה קרה. ואנה-מיי. ואני גם לא זוכרת שנכנסתי למיטה בבוקר, אבל כנראה שעשיתי את זה, כי הוא אמר לי שהשארתם אותי על הספה. אני לא זוכרת שום דבר מזה.

"גם לא מזה שהקאת לי על הרגל?"

"באמת? אוי, אני כל כך מצטערת".

"את באמת לא זוכרת כלום?"

"שום דבר. הדבר האחרון שאני זוכרת זו נשיקה צרפתית"

"אני חושבת שהם שמו לך משהו בשתייה".

"מנוולים. זונות. מגעילים." היא ממשיכה לקלל. "את יודעת מה הכי עלוב? זה half moon כולם שיכורים וכולם חרמנים. ואם הבחור היה נחמד אלי והיינו רוקדים ביחד, הייתי מזדיינת איתו גם ככה. עברו חמישה חודשים, לכל הרוחות. ראית מה אני לובשת? הלו! בשביל מה הוא צריך לסמם אותי בשביל זה? אידיוט. ומי רוצה לזיין גופה מקיאה?"

הנדריק צוחק, וגם אני, וגם היא.

אן ממשיכה: "נו, טוב, לפחות אני לא זוכרת כלום. זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. איזה מזל שהייתן שם. אני ממש מצטערת. כמה כסף אני חייבת לך על המונית?"

"את לא חייבת לי שום דבר. אני מקווה שאם משהו כזה יקרה אי פעם לי, מישהו יהיה שם כדי לעזור לי."

"אמן".

עברו 7 חודשים מאז.

משהו רע קרה לי מאז, ומישהי היתה שם כדי לעזור לי.

עכשיו קמבודיה. הוסטל על המים. נהר שאינני יודעת את שמו. ערסלים בכל פינה. מוזיקה נהדרת. וריח בלתי פוסק של מריחואנה, בירה והורמונים שמדברים שפה אחת בין עשרות אנשים שמדברים את כל השפות שבעולם.