הטבעת

כבר חודש וחצי אני בבית. או חודשיים.

לפעמים אני מרגישה שהזמן נמתח ואני כאן כבר שנים. או יותר מדי זמן.

לפעמים אני מרגישה שרק הגעתי. ולא הספקתי דבר.

אני בתוך מחילת הארנב. נופלת. לא יודעת לאן. פרצי שעונים מתקתקים מדי פעם, קולות עמומים צורחים או לוחשים:

"נו, ומה הלאה?"

"מה עם ילדים?"

"את תבזבזי את החיים שלך ותחיי חיים ללא משמעות בלי ילדים".

"תקשיבי לי. אני יודעת מה שאני מדברת".

"כל הכבוד לך. איזה אומץ".

"קחי אותי איתך במזוודה".

"איך עשית את זה, איך.?"

ישראל. מאי 2014. והשעון מתקתקת.

להספיק. להספיק. להספיק.

לראות את אמא ואת סבתא. ואת ההוא ואת ההיא. ואת החברים מפרדס חנה. ואת האקס מתל אביב. ואת זה שאולי אני יוצאת איתו עכשיו. ואת זאת שעוד קצת בלב שלי.

והאנשים שהתחייבתי להם למשהו. פעם. על מה התחייבתי?

ולסרק את החתולים ולהתלהב כשהם צועדים על בטני במצעד בוטח, שהנה, חזרתי.

לתת לדמעה שלי לזלוג, כשאני יודעת שאנטוש אותם שוב בעוד שישה שבועות.

הזמן לרגע כמו תיל, חורט את עצמו בבשר או

חוצץ בין הקיבוץ למה שאיננו הקיבוץ.

הזמן כמו גומי הזמן כמו שוקולד מריר נמס לי בתוך הפה עם רגשי האשמה.