"סנגריייייה!!" צ'אנס צועק. "אנחנו צריכים עוד ערב
סנגרייה!"
"בפעם האחרונה שעשינו ערב כזה, הסתובבת ערום לגמרי בבריכה של
המלון שלי ודיברת על גורלו של היקום. אתה בטוח שזה רעיון טוב? כי אני חושב שזה
רעיון נהדר!" מוסיף וויל. "מתי?"
"זו המסיבה שלך, אתה תחליט"
"שבת. קרן, ביום שבת. ערב סנגרייה. תביאי חברה."
"אני לא נמצאת כאן בשבת".
שניהם מביטים בי בפה פעור בהטייה מוגזמת.
"אה, נכון, את הולכת לסתום את הפה לארבעה ימים ולשבת על הרצפה
מול בודהא. איך יכולתי לשכוח את החרא הזה?" וויל משיב באלגנטיות הרגילה שלו.
רביעי בלילה, ואנחנו יושבים בגלידריה החביבה על וויל. כל כך חביבה,
שיש לו שם מקום קבוע. המקום שלו תפוס, וברגע שמישהו סוף מסיים את הבירה שלו, בעל
המקום מפנה את השולחן במהירות, קורה לוויל ומביא לנו כיסאות. כי שם צריכים לשבת,
כמובן.
וויל משלם על עוד סיבוב בירה לכבוד זה.
אני, כרגיל, מסרבת. קיבולת האלכוהול שלי נמוכה בהרבה מהקיבולת העולה
בהתמדה של הזוג הזה.
"תשתי! מחר את הולכת לסבול." וויל מתכוון לריטריט הוויפאסנה
שאני מתכננת לצאת אליו מחר בצהריים. "הזמן הכי ארוך שהצלחתי לעשות מדיטציה
היה עשרים דקות. וזה היה סיוט. צ'אנס, ניסית לעשות פעם מדיטציה?"
"בנאדם, החיים שלי זה מדיטציה."
"קרן, ערב סנגרייה! ואני בכלל עורך אותו לכבודך. כלת השמחה חייבת
להגיע."
"מצטערת לאכזב. הבטחתי לאמילי."
"מדיטציה את יכולה לעשות תמיד. אבל ערב סנגרייה! הו, ערב
סנגרייה", אומר צ'אנס, בעיניים כלות.
"אף פעם לא עשיתי וויפאסנה. שמעתי על זה הרבה, יש לי חברים
שתרגלו חודש ברציפות." אני אומרת.
"מסכנים. לא מזיינים הרבה, אה?" וויל נאנח. "עכשיו
צריך לחשוב איך אנחנו מוציאים אותך משם. נניח.... רק נניח... שאת יושבת בחדר מלא
אנשים לבושים לבן. כולכם רגועים, ברגליים משולבות. נושמים לקיבינימט ובחזרה. ואז,
נניח, רק נניח, שאת אומרת משהו לא מנומס לחלוטין. למשל... למשל... פונה לאחד
הנזירים ואומרת לו שכל מה שחסר כאן זה רק זין. את חושבת שזה יגרום להם לסלק אותך
משם בבושת פנים, ושתוכלי להגיע לכאן בזמן?"
אני משתוללת מצחוק. "מתי מתחילה המסיבה?"
"3 בצהריים"
"3 בצהריים? השתגעתם? ואתם רוצים להמשיך לשתות עד הלילה?"
"חס וחלילה! עד הבוקר שלמחרת. אז עשינו עסק? דברי עם הנזיר, עשי
טובה."
"לא נראה לי, אבל אני אשתדל. אני אנסה."
"אי אפשר לנסות. את תעשי או לא תעשי. מה יש, את מפחדת? רק נזיר.
חוצמזה, אחרי 3 ימים של שתיקה וישיבה ומחסור במזון, זה הגיוני שזה מה שתגידי. זה
מה שאני הייתי אומר", צ'אנס מוסיף בנימה רצינית.
"היא מפחדת. היא מפחדת מהאמת. מהאמת שאחרי התבוננות פנימית צריך
סקס." וויל נחוש בדעתו להביך אותי.
בבוקר למחרת ואחרי ארוחת בוקר ושיחה על מלך תאילנד כמושל מופלא,
שאפילו הפך לנזיר למשך 9 חודשים והותיר את מלכתו למלוך לבד, וויל מקבל בהכנעה את
הדין. אני הולכת לארבעה ימים לתרגול מדיטציית ויפאסנה במקדש על ראש הר, במרחק של
כ- 20 דקות נסיעה מצ'יאנג מאי. כשאני לובשת את הבגדים הלבנים שקניתי במיוחד לאירוע
(אסור ללבוש שום דבר אחר, פרט ללבן), אני כמעט מאמינה לאנקת הכאב שלו.
"זה ממש הגיוני, הלבן הנקי שלך, עם הציפורניים הצבעוניות
והסנדלים הנוראיים האלה. רק עכשיו שמתי לב שממש הקפדת להתאים את הסנדלים לתרמיל
שלך. מה נסגר איתך ועם צבעים?"
בכל זאת הוא לוקח אותי לאמילי, ואני מאחרת בעשר דקות, שעבורה זה כמו
איחור של מעל חצי שעה.
אני מתנצלת כמה פעמים, אנחנו נפרדות מוויל והולכות לאכול, אף על פי ששתינו
רק אכלנו ארוחת בוקר.
נאמר לנו שמרגע שנגיע למקדש ועד למחרת בבוקר לא נוכל לאכול כלום.
מסעדונת טבעונית בודהיסטית שמגישה ארוחה שלמה בדולר מספקת את הדחף
לדחוף לתוך עצמנו עוד אוכל.
הדרך לראש ההר עקלקלה עד בחילה, ואני לא מסוגלת לשים לב ליופי המהמם
סביבי. אבל אמילי ואני לא מפסיקות לדבר. למה? בדיוק מהסיבה שאכלנו פעמיים במסעדה
בתוך פחות משעתיים. עוד מעט נסתום את הפה לארבעה ימים.
"אני מפחדת", אני אומרת לאמילי.
"גם אני. אני לא לגמרי מבינה למה."
"אולי ממה שאני אראה בתור הראש שלי ובתוך הלב שלי בתוך כל השתיקה
הזו."
"כן. נראה לי שזה זה."
וואט (מקדש) פרה טאט דוי סוטאפ הוא מבנה יפהפה. מתנשא על ראש הר סוטאפ
המשקיף על צ'יאנג מאי. 309 מדרגות לצד מעקות-דרקונים ארוכי זנב מובילים למתחם
הגדול של המקדש, שגולת הכותרת שלו היא כיפה מוגבהת זהובה. מאז המאה ה-14 מתרגלים פה סתימת פיות, מזון
במשורה, מדיטציה, המהומי תפילה וניסיון להגיע להארה.
עשרות תיירים מסלפסים את עצמם עד זרא, עשרות אחרות חולצים נעליים כדי
להיכנס לאחד ממבני התפילה המרכזיים. נזירות גלוחות ראש בכותנות ובצעיפים לבנים
מוכרות פרחי לוטוס, נרות וקטורת לעולים לרגל. חלקן מוכרות עלים זהובים, עליהם
כותבים המבקרים את שמם. או תפילה.
"לפני"
אנחנו פונות לכיוון אחר, לכיוון "המרכז הבינלאומי לימודים
בודהיסטיים", שם ממתין לנו נזיר, שילווה אותנו במהלך הימים הבאים. הוא מעיר
לנו, שהבגדים הלבנים שקנינו מבעוד מועד אינם מתאימים. (על המכנסיים שלנו יש
פעמונים קטנים ורקמה עדינה) אבל אפשר
לקנות שם בגדים לבנים חדשים בזול. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה מצוקת המקום
בתרמיל שלי. אין בו מקום לסיכת ראש. אז לשתי חליפות בגדים לבנות חדשות?
נזיר אחר מסמן לנו להיכנס אחריו להכנה. הוא מוסר לנו את כללי המקום:
א.
טלפון,
אינטרנט או שימוש באמצעי תקשורת אסורים.
ב.
כך גם
קריאה, כתיבה, האזנה למוסיקה וכמובן דיבור.
ג.
במפגש עם
המורה עלינו להקדים ב"וואיי", שהיא קידת הכבוד/שלום/סליחה/בקשה התאית.
ד.
פעילות
מינית אסורה במתחם.
אני מחניקה בקושי צחוק פראי, כשהדימויים של צ'אנס וויל מופיעים בתזמון
מושלם בתוך הראש שלי.
אחר כך הוא נותן לנו פתקון עם סדר היום הקבוע שלנו וכן סדר יום של
פתיחת הריטריט (היום) ושל הסיום (בעוד 4 ימים). הכל מציאותי להחריד. זה קורה. הפחד
שוב מתגנב פנימה, ושוב – אני לא יודעת מדוע בדיוק. הנזיר נחמד וחייכן. אני לא
לגמרי לבד, אמילי איתי. סביבנו המצטרפים הנוספים לקורס הקצר הזה. כולם נראים
נחמדים מאד ובלתי מאופסים בדיוק כמוני.
הנזיר מלמד אותנו על ארבעת מצבי המדיטציה שמתרגלים במקדש: הליכה,
עמידה, ישיבה ושכיבה. זה כבר מפתיע אותי וגם משמח, שמדיטציה לא עושים רק בישיבה.
אני חוששת לגורלן של הברכיים שלי. אנחנו לומדים הליכה וישיבה: מכוונים את מצב
התודעה כך שבמקום מחשבות נהייה מודעים אך ורק לגוף, לתנועות שלו. כל פעולה מלווה
באמירה (בקול או בשקט) מודעת לגבי הפעולה, והדבר מחייב להיות מודעים לרגע הזה.
ל"אני" המתאחד עם העולם עד היעלמו. (או לפחות – זו המטרה).
כולנו עומדים. הידיים מונחות בצורת לוטוס על השקע שבין החזה לבטן או
מאחורי הגב. והנזיר מדבר בשקט:
"כל דבר בבודהיזם קשור למספר 3. ולכן, לפני שנעשה כל פעולה,
נחזור עליה 3 פעמים:
מתכוננת ללכת.
מתכוננת ללכת.
מתכוננת ללכת.
הו-ל-כ-ת. הו-ל-כ-ת. הו-ל-כ-ת. הו-ל-כת. הו-ל-כ-ת. אני שומעת את הקול
שלו ברקע, כשבכל 'הולכת,' אני מרימה רגל אחת, ומניחה אותה בעדינות קדימה. צועדת
באיטיות.
מתכוונת לעצור.
מתכוונת לעצור.
מתכוונת לעצור.
עוצרת. עוצרת. עוצרת.
מתכוונת להסתובב.
מתכוונת להסתובב.
מתכוונת להסתובב.
סיבוב. סיבוב. סיבוב.
וחוזר חלילה.
תרגול הישיבה הוא פשוט יותר: מתיישבים בתנוחת לוטוס, בדיוק כמו עשרות
פסלי הבודהא בעשרות (אם לא מאות) המקדשים שראיתי: רגל ימין על רגל שמאל. יד ימין
על יד שמאל. התנוחה הזו מדומה למעגל שאנחנו יוצרים עם הגוף, ומסמלת את מעגליות
החיים. יותר מאוחר, היא אמורה לתת לנו להרגיש איחוד עם המעגל הזה.
אני משתדלת להיות רצינית, אבל השפתיים שלי מחייכות. זה נשמע קצת מצחיק
וההרגשה היא קצת מביכה ומוזרה. אלוהים אדירים, אני אצטרך לעשות את הדבר הזה במשך
12 שעות ביום בלי להשתגע?
אני רוצה לברוח אבל חושבת לעצמי, שכבר טיפסתי על הרים וטיילתי טיול
אומגות בין שמיים וארץ למרות פחד הגבהים שלי. שאני מטיילת כבר כמעט שנה בעולם כנגד
כל הסיכויים. אז אין סיכוי שאני לא עושה גם את זה.
המחשבות שלי לא אמורות לנדוד אבל הן נודדות מאד, ואני כמעט צוחקת בקול
רם כשאני חושבת על המשפחה שלי ועל החברים שלי בבית, מדמיינים אותי סותמת את הפה
לארבעה ימים. ולא מאמינים שזה אפשרי.
סידורים אחרונים לפני שהפה שלי נסגר. אני נזכרת להשאיר הודעה לאמא,
שלא אהיה זמינה במשך ארבעה ימים. בראש שלי מצלצלת המלחמה בישראל.
הו, כן. להיות מנותקת במשך ארבעה ימים לא נשמע רעיון רע בכלל.
חליפה לבנה
טיימר לתזמן את המדיטציות
חיוך ושיחה אחרונה עם המשתתפים האחרים
פסל הבודהא המוזהב קורץ אלי
שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
