הימים עוברים בנעימים, בין פכפוך לפכפוך הנהר. בין צלילי מוזיקה
וג'אמינג מאחד הבארים לצרצור, לחריקות, לצפצוף לשריקות לתקתוקים של אלפי חרקים
שאינני יודעת את שמם אבל מתזמרים לי את הלילות.
לפחות פעם ביום יורד גשם ומנקה את מה שמתלכלך באבק או בפיח.
אני מוצאת את עצמי במרחב הישיבה של ההוסטל: מבנה עץ גדול בעל כמה מפלסים,
המשמשים כקבלה, כמסעדה, כאזור קריאת ספרים וכתיבה והחשוב ביותר: כאזור בטלה
משחררת, עמוס במזרנים, כריות וערסלים. אני שוכבת-מתנדנדת על ערסל כשהגשם כבד, אחרי
מדיטציה. כל החושים חדים ובמקביל אני מנומנמת. בבקתה הקרובה ביותר למקום הרביצה
שלי גר כבר כמה חודשים בחור (אנגלי, אם אינני טועה), שמנגן במשך שעות בגיטרה שלו,
לבד בחדר. אז מדי פעם אני מתגנבת לערסל הקרוב ביותר שאני יכולה למצוא,
מתנדנדת-מתנמנמת לצלילי הפסקול הכי טוב שאפשר לבקש: נגינת גיטרה ושירה רכה של הנגן
והנהר, קולות שקשוק כלי-בישול של טוטו וחבריו, המבשלים ארוחת ערב במטבח וצוחקים
לעצמם, זמזום וקריאות הזדווגות של חרקים, צהלות וצחוקים של טיילים, שבחרו להפליג
באבובים על הנהר בדיוק עכשיו. ריחות הגשם באדמה מתערבבים בריחות הבישול החדים.
אני מנסה לקרוא ספר אבל כשאני קוראת אני מפסידה את כל מה שסביבי. רק
אתמול סיימתי לקרוא את "הגיאוגרפיה של האושר"[1]
בחיוך מטופש על הפנים ובצחוק מתגלגל. הניסיון לקרוא עוד משהו עכשיו נדון לכישלון.
"קרן? רוצה להצטרף אלינו לארוחת ערב?" קול שנשמע לי רחוק
פונה אלי.
טוטו וארבעת חבריו מתיישבים לשולחן ומעמיסים עליו אוכל שכרגע בישלו:
דגים, צדפות, אורז, מרקים, תבשילי ירקות ופטריות. לא כל כך מתחשק לי לקום ולא כל
כך מתחשק לי להיות חברתית, אבל אני חושבת שהם היו מנומסים ושזה יהיה נכון להתרומם
ולהצטרף. חוץ מזה, אוכל תאי? שבושל לפני כמה רגעים? ברור!
הם מגישים לי אורז עם ירקות ורוטב, ומסננים ממנו את חלקי הבשר והשרצים.
הדיאטה שלי מתגמשת ברצון, כשמגישים לי אוכל מקומי, שבושל באהבה. חריף לי וטעים לי,
ואני מנסה להיזכר בפעם המיליון כיצד אומרים "טעים" בתאית. לא זוכרת.
את טוטו אני זוכרת, אבל את שמות הארבעה הנוספים, איכשהו, הצלחתי
לשכוח, תסלח לי אלוהים. אז להלן שמות קרובים למקור: ממולי יושב תיאו. גבוה, שיער
ארוך אסוף בקוקו. במקור מבנגקוק. ביקר בישראל לפני שמונה שנים לרגל צילומי סרט
שהשתתף בו, שעסק בסכסוך הישראלי פלסטיני. הוא היה חבר בצוות המפיקים. הוא לא
מעוניין לומר את דעתו על המצב בישראל כרגע, אבל אחרי מספר מצומצם של לגימות מהבירה
שלו, הוא מצטט את מהאטמה גנדי: “an eye for an eye makes the
whole world go blind”. אני רק מקשיבה לשיח שהולך ומעמיק סביב, כי הוא
טוען שישראלים אף פעם לא מקשיבים. לאף אחד.
משמאלי, אחרי טוטו, מנהל המקום (אבל לא הבעלים), יושב ג'ון (באמת. הוא
בחר שם אמריקאי): הגרסה התאית של ג'ון לנון. גם לו שיער ארוך, גזוז במעין קארה. משקפי-שמש
עגלגלים נחים על האף שלו, כאילו שעכשיו השנה לא 2014. הוא חובש מעין מגבעת שחורה,
לובש מכנסיים מחוייטים, חולצה מודפסת ו-ווסט. ג'ון הוא סופר יחסית מפורסם בתאילנד,
שבה אין קהל קוראים גדול ואין קהל כותבים גדול. הספרים שלו לא תורגמו לאנגלית (זה
יקר מדי, והספרות התאית בחיתוליה, לטענתו). אני שואלת אותו על מה הוא כותב. הוא
שותק ומהרהר. החבר שיושב לימינו, איימן, היפי מזדקן בשנות ה- 50 לחייו, בעל זקן
מדובלל ואפרפר, ג'ינס מתרחבים על פי כללי הטקס ודיבור בטון רוקיסטי הזוי (מדי פעם
הוא צועק "רוקנרול, בנאדם", ומנופף בידיו, על מנת להעמיק את האפקט) עונה:
"הוא כותב על אהבה. קיטשי. לבבות וסיפורים מתקתקים".
ברור לי שזה לא נכון, אבל גם ברור לי שאיימן מנסה להתחיל איתי כבר חצי
שעה ולגרור אותי לדבר על אהבה ועל אהבה גופנית.
"אתה כותב סיפורים קצרים. חזקים. מדוכאים ומהורהרים וקצת
אקזיסטנציאליסטיים?"
"כן". הוא מחייך חיוך אמיתי. "איך ידעת?"
הוא נראה כזה. הוא מדבר ככה. והוא משחק היטב את תפקיד הסופר העגום
הפילוסוף המהורהר. פרסונה מדויקת[2].
זה בהחלט לא מובן מאליו בשבילי לשבת עם חמישה תאים שמדברים אנגלית
שוטפת ואיכותית, ולשוחח איתם על פילוסופיה, מוזיקה, פוליטיקה ודעתם על תאילנד,
תיירים, אוכל ואהבה. כל זאת, בידיעה שהמלאכותיות ההיפית, הרוקנרולית כבשה לעצמה
נתח נרחב ממי שיושב מולי, ושחלק ממה שנאמר הוא מעין תסריט כתוב וידוע מראש.
אלה הרגעים שאי אפשר לתכנן בטיול. רגעי-קסם של למידה מעמיקה על המקום
שאני נמצאת בו דרך האוכל, האנשים, השתייה. ההאזנה. החיוכים. המוזיקה. ואני יכולה
להבחין בדיוק היכן האמת והיכן המלאכותיות, הדיבור ההיפי המותאם. הלבוש ותנוחות
הגוף.
מסתבר שכולם גם מנגנים, בעיקר במועדון אחד בפאי, ה- Bee-Bop. כמעט בכל ערב. סגנון
המוזיקה: רוק נ' רול ישן מעורב ברגאיי (התדמית הקאריקאטורית ההיפית מחייבת) עם
נגיעות ג'אז. כולם לבושים בהתאם. מדברים בהתאם. אני מוזמנת היום בערב להצטרף להם
ולהאזין למוזיקה.
"למה לא?" אני עונה.
ומוצאת את עצמי בשעה 23:00 בלילה במועדון כמעט ריק (כי הוא מתחיל
להתמלא בסביבות השעה 1:00), התיירת היחידה בשעה זו של היום, מאזינה לנגנים
המתחלפים על הבמה. חלקם מצוינים, חלקם גרועים בהחלט. חלקם מגוחכים עד כאב. אני
מזמינה את איימן לבירה מפני שהוא הזמין אותי להגיע והסביר לי כיצד, והבטיח שהוא
יחזיר אותי על הטוסטוס שלו כדי שלא אצטרך ללכת חזרה שוב ברגל בגשם השוטף.
טעות.
לא מזמינים בחורים שהתחילו איתך כמה שעות קודם לבירה. הם יפרשו את
המסר בדרך שלא התכוונת אליה. רציתי להיות מנומסת, אבל איימן נחוש בדעתו לרקוד איתי
(צמוד מדי).
בסופו של דבר אני יושבת ליד ג'ון ומתחילה באמת ליהנות מהמוזיקה
כשאיימן מוותר וניגש לבמה לנגן.
המקום מתחיל להתמלא בחבורות ובעיקר בזוגות תאים באמצע דייט. בחורה אחת
מגניבה קמה, נותנת יד לבן הזוג שלה, שאין ספק שנבוך מאין כמותו, ומתחילה לפזז על
הרחבה לבד. אני מחבבת אותה מיד וכל כך רוצה להצטרף, אבל משום מה אני ממשיכה לשבת.
לרחף עם המוזיקה ולהביט בה רוקדת ומביכה את החבר שלה.
בסופו של דבר אני לא יכולה שלא לרקוד, כשג'ון מושך אותי שוב ושוב לצד.
הוא מנסה לשכנע אותי לרקוד עם איימן. מגבה את החבר שלו עד הסוף.
בתחילה זה מעצבן אותי, אבל אז אני פשוט מרגישה טוב: אני מרגישה בטוחה.
אני לבד. הגעתי לכאן בהליכה של 20 דקות בחושך ולא הרגשתי מאוימת לרגע. אני נהנית
מהמוסיקה ונהניתי מהאוכל ומהשיחה. אני מחליטה לסנן את מה שמעצבן אותי ולהתענג על
מה שעושה לי טוב.
כשאיימן מרכיב אותי חזרה על האופנוע שלו בשעה 3 לפנות בוקר, בפאי
החשוכה והגשומה, אני נפרדת ממנו לשלום, מתחמקת באלגנטיות מנשיקה מסורבלת ומודיעה
לו שאני הולכת לישון. לבד.
ואני קצת מתגעגעת לצ'יאנג מאי. לצ'אנס ולוויל.
ואני קצת שמחה שאני לבד.
[1] http://nuritha.co.il/he/node/14678
[2] ותודה למשורר אורי ברנשטיין ולקורס המעולה "הפרסונה" (שגם
יצא כספר), הבוחן משוררים וסופרים הכותבים פרסונה, המשחקים פרסונה, ההופכים
לפרסונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
