"בקורס הזה תתחילו ללמד בבתי ספר תאים כמה שיותר מוקדם. למעשה,
כבר ביום רביעי", פיט מטיל עלינו פצצה.
רגע. עוד לא התרגלנו לקצב של הלימודים. ורק אתמול עברנו שעתיים וחצי
(כלומר 15 דקות שהרגישו ארוכות כמו אנקונדה) של שיעור שכולו בתאית, רק כדי שנרגיש
באיזה מצב עומדים התלמידים שלנו.
ג'ודי, אחת המורות הכי טובות שלימדו אותי אי פעם, חצי אמריקאית – חצי תאית,
נכנסת לכיתה.
ומדברת רק תאית. וקורעת לנו את הצורה.
רק תאית במשך 15 דקות. מבקשת מאיתנו לחזור אחריה. לקרוא. לדבר זו אל
זו. מעמידה אותנו במרכז הכיתה או ליד הלוח, ודורשת מאיתנו לענות על שאלות. בתאית.
אנחנו עומדות מולה בשתי שורות, וצריכות להדגים לה את השיחה שלמדנו
בתאית. והצלילים והטונים של השפה היפהפייה הזו נתקעים על הלשון ובחלל הפה.
תאית מדברים בחמישה טונים. ואם תאמרי מילה בטון אחר, את עלול להעליב
את מי שעומד מולך. ואסור להעליב בתאילנד.
אנחנו מתוסכלות כל כך, ומתחילות לצחוק במבוכה, עד שג'ודי מצילה אותנו
מעצמנו וקוראת לנו לרחם על ילדי בית הספר.ולהבין לליבם דובר התאית.
התוצאה החיובית מכל הסיפור הזה (מעבר לכך שבאמת למדנו לדבר לאט יותר
ולדרוש קצת פחות ולהתחבר לרגשות של הילדים, שמביטים בנו מדברות שפה כל כך זרה
שנשמעת גם גסה), היא שלמען האמת (אני קצת נבוכה לומר) בזמן המצומצם הזה
למדתי יותר תאית מאשר בארבעת החודשים ששהיתי בתאילנד.
שיעורי הבית שקיבלנו ממנה, שנועדו להמשיך את תהליך יצירת האמפתיה כלפי
תלמידינו לעתיד, דרשו מאתנו ללכת לקניות בשוק ובבית מרקחת ולבצע את שיחת הקנייה
בתאית. ואז להציג את השיחה הזו בכיתה. עינוי שהיה דורש פרק נפרד, לו לא היתה לנו
את דניאלה, שאוהבת קיצורי דרך ורמאויות קטנות.
למעשה, זה לא כל כך מסובך ללמוד שפה אם באמת משתדלים, אם מתכוננים
קצת. בסופו של דבר, הצלחתי ללמוד לספור ולבקש חשבון בתאית, ואפילו הלכתי לקניות
בשוק מספר פעמים והן בוצעו בערבוב מבוייש של תאית ואנגלית, אבל עם הרבה מאד גאווה.
היה לנו רק יום אחד להתכונן לשיעור הראשון שלנו בבית הספר. נושא
השיעור שהוכתב לנו, לרגל יום הולדתה הקרב של מלכת תאילנד, סיריקיט, היה "חגים
ומועדים". יום הולדתה של המלכה הוא יום האם הלאומי.
איך מלמדים שיעור שלם באנגלית כאשר לא מדברים מילה בשפה של התלמידים?
ובכן, זו המומחיות של מורי TEFL. בעיקר
לומדים להראות ולעשות ופחות לדבר ולהסביר. עבורי זה שיעור לחיים, כי בדרך כלל יש
לי חוסר מסוגלות בסיסית בלסתום את הפה.
אז למדתי בעיקר לסתום את הפה. להראות. להשתמש
בכרטיסיות, בצבעים, בהבעות פנים, בתיאטרליות ובמלל ברור, חוזר על עצמו ומאד בסיסי
ופשוט.
בערב ישבנו, מרינה ואני, בחדר שלי, והיינו עסוקות בלכלוך שיטתי של
המראות בחדר שלי בכתמי דיו של טוש מחיק. היא העבירה לי את השיעור ואני לה, עד
שהחדר כולו התמלא בקירות מקושקשים ומסחררי מוח, שתפקדו על תקן "לוח". לא הצלחנו לזכור את כל פרטי השיעור וסדרו. עוד
יותר קשה היה להשתמש באותם ביטויים ובאותו הדיאלוג פעם אחר פעם, מבלי לסטות ממנו.
What
is your favorite holiday?
My
favorite holiday is Mother's day.
What
do you do?
I
hug my mother.
What
is your favorite holiday?
My
favorite holiday is Halloween.
וחוזר חלילה. עם עוד שישה חגים.
אה. התלמידים היו צריכים לנחש את שמות החגים.
"הכיצד?" בוודאי תשאלו.
ובכן, היינו אמורות לצייר עבורם את החגים.
אני לא יודעת לצייר שום דבר חוץ מסמיילי. וגם את זה אני לא עושה מאז
המצאת האימוטיקון.
התעודדתי, כשגיליתי שמרינה היא הציירת הגרועה בעולם. ברצינות. מעולם
לא הכרתי אדם שלא מצליח לצייר אפילו סמיילי באופן שהצד השני יבין שזה סמיילי.
בסופו של דבר, התאמנו, שתי נשים בוגרות, במשך שעות – בציור של מתנות,
עץ אשוח, שוקולדים, תחפושות וחיבוקים. על הקירות של חדר המלון. אין לי צילומים
להוכיח את זה.
ישנם דברים שכדאי שלא יצולמו, באם תיפתח נגדך תביעה משפטית.
בוקר. החרדה שלי בשיאה. ושוב, אני מתעודדת כשאני רואה את מרינה. האישה
היפהפייה הזו, מזיעה ומבולבלת ומגמגמת. אבל לפחות לא לבושה בבגדים חושפניים על
גבול הפשע.
בתאילנד, כמו ברוב מדינות הגלובוס (מלבד ישראל) יש קוד לבוש די ברור
למורים בבית הספר: מורים נחשבים לאנשים חשובים מאד בתאילנד, הודות למסורת הלמידה
הדתית הבודהיסטית. וההופעה החיצונית של מורים אמורה להעיד על מעמדם הגבוה ועל האופן
שבו הם מחנכים את הדור הבא: לענווה, לצניעות, לכבוד עצמי. מורה לא יכול ללבוש
ג'ינס, רחמנא ליצלן. מורות יכולות ללבוש חצאיות שאורכן מתחת לברך. יש עדיפות
לבגדים מונכרומטיים. חליפות. חצאיות פליסה. מראה מגוהץ.
תזכורת קלה: אני תרמילאית. מגוון הצבעים האהוב עלי הוא לייצני, מבדח
ומפדח. אני מכבסת את הבגדים שלי בעצמי במקלחת, והם, מה שנקרא "נקיים-עולם-שלישי".
כלומר לא מריחים באופן שבלתי ניתן להסתובב איתם. מצהיבים מעט, עם שאריות כתמים
קטנטנים, תזכורת נעימה לחתירה בקייאק, להתמרחות בבוץ, לטפטוף אבטיח, לישיבה על
דשא, ללילה של שתיה קצת מרובה מדי.
התלבשתי הכי טוב שאני יכולה, אבל לא היה מנוס: בסופו של דבר קניתי כמה
שמלות מהוגנות בחנות יד שניה, שקונים בה בגדים במשקל. (3.90 ₪ לקילו בגדים, אם
תהיתם). חשבתי על לגהץ אותם, אבל זה הרגיש לי מוגזם מדי. אז קניתי נעלי פלסטיק
לבנות עם עקב קטנטן, שעוברות בתור משהו יותר מכובד מהסנדלים הצבעוניות שלי. (וויל:
"אמרתי לך. מזעזע. הסנדלים שלך זה דבר מזעזע. ולא סקסי.").
למה פלסטיק?
לא הייתם שואלים אותי את השאלה הזו, אם גרתם פעם בדרום מזרח אסיה
בתקופת המונסונים.
פיט חיכה לנו בכניסה לבית הספר, ולא יכול היה שלא לצחוק עלינו צחוק
בריטי אירוני. "יהיה בסדר", הוא ניסה להיות רציני ולעודד אותנו. או
להימלט ממבטי הרצח שתקענו בו. הוא הצביע לכיוון הרכב שחיכה לנו, סונגטאו ("מניבס" בעל שני הספסלים התאי הטיפוסי. משמעותי
המילולית: שני ספסלים) בצבע בורדו.
עלינו, במיטב מחלצותינו (כולן נראו יותר מהוקצעות ממני), ונסענו
בשתיקה כאילו שמובילים אותנו למחנה עבודה, ולא כאילו ששילמנו סכום כסף נאה על מנת
לעשות בדיוק את זה.
דוגמית לא מוצלחת במיוחד ללבוש היותר מהוקצע שלי. (נו, טוב, הוא מהשיעור האחרון, חודש קדימה)
עצרנו בדיוק מול רחבת בית הספר, מולנו עשרות תלמידים ותלמידות לבושים
במדי תלבושת אחידה, עומדים בטורים מסודרים כמסדר צבאי על משטח הדשא. ההמנון התאי
התנגן. הדגל התנופף. כשההמנון נגמר, פסעו כל התלמידים בטורים מסודרים לרחבה מקורה
והזינו לשיחה ארוכה מפי רס"ר המשמעת, שהטיף לאחד התלמידים על אורך השיער שלו
(ג'ודי סיפרה לנו שכמה שבועות קודם, הוא גם סיפר את אחד התלמידים בצד אחד של הראש,
וכך אילץ אותו ללכת להסתפר מיד אחרי הלימודים). והטיף לכל התלמידים לקנות רק את
כמות המזון הספציפית שהם זקוקים לה, ובשום פנים ואופן לא לזרוק אוכל לאשפה.
מגרש מסדרים תאי טיפוסי. המגרש הספציפי הזה שייך לבית ספר הממוקם ליד בית מקדש בעיר.
זה הילד החמוד בעולם.
כל זה איחר את תחילת השיעור בערך בחצי שעה, לשמחתנו.
נכנסתי לכיתה של 15 תלמידים (האימונים שלנו נערכים תמיד רק עם מחצית
ממספר התלמידים שיש בכיתה), 14 בנים ובת, בני 14 לערך.
כולם נעמדו לקראתי, מחייכים, ואז פנו אלי במקהלה נהדרת: good morning teacher. איזה כיף.
אני מציגה את עצמי, כותבת את שמי בפינה השמאלית של הלוח. כולם חוזרים
במקהלה על שמי: קאלן. או קאלין. אני חוזרת שוב על שמי. וכולם במקהלה: קאלין. אחלה.
ואז שיעור של 50 דקות עובר לי בתוך 5 דקות, כשאני שוכחת חצי ממה
שהתכוונתי לעשות, מבלבלת בין סדר הדברים ולא מספיקה להגיע לחלק הכי כיף של השיעור:
משחק איקס מיקס דריקס ("אקס או", בתאילנד) שחוזר על כל הדברים שלמדנו.
שטויות. העיקר שהזמן עבר. שהתלמידים שוחחו איתי וביניהם וחייכו וצחקו.
הם מנופפים לי לשלום וכמעט מזמרים במקהלה: thank you teacher. See you next time.
ג'ודי מחייכת ומסתכלת עלי, קוראת לי לצד, ואז מצביעה מיד על כל הדברים
ששכחתי לעשות. אני מרגישה שהאוויר בורח ממני, אבל מצד שני אני מזיעה מיד ועייפה
מדי ומרוצה מדי מהעובדה שזה עבר וששרדתי. וברור לי שקיבלתי ציון עובר, כי הפעם
הזאת נבחנו בעיקר על הדרך שבה אנחנו מתנהלים מול התלמידים, על הדרך שבה אנחנו
מציגים נושא בפשטות, מדברים, על טון הדיבור שלנו ועל התקשורת הבסיסית עם התלמידים.
"שכחת לכתוב את כותרת השיעור על הלוח"
אה. עכשיו ברור לי מדוע התלמידים לא הבינו על מה, לכל הרוחות, אני
מדברת.
"היית יכולה לעבור למשחק"
כן. זה יכול היה להיות יותר כיף.
"אבל בסך הכל, אהבתי את דרך הדיבור שלך. דיברת לאט וחזרת על
המשפטים כמו שצריך. חייכת אל התלמידים, יצרת קשר עין. לא שכחת אף אחד, והזמנת את
כולם ליצור דיאלוג. והצלחת ללבוש משהו נורמלי. כל הכבוד. הייתי מורידה את כמות
הצבעים. אולי תנסי לבן ושחור?"
"אני שמחה מדי כדי ללבוש שחור, ג'ודי".
"אוקיי. Fair enough".
כדי לעבור את הקורס בממד המעשי שלו, צריכים לקבל ציון
"עובר", עדיף "טוב מאד" ומעלה על לפחות 6 שיעורים מתוך 8.
קיבלתי "טוב", והרגשתי שהעולם מחייך אלי.
למען האמת, העולם חייך אלי.
אני בתאילנד, ובתאילנד, אם יש משהו בטוח: העולם יחייך אלייך. כלומר
עשרות תלמידים, מורים ואפילו הבוחנים שלך. למה? כי "לחייך" זה מה שעושים
בתאילנד.
נטליה לימדה מיד אחרי. היא היתה נפלאה, והשכילה ללמוד מכל הטעויות
שעשיתי ונראה שהיא נהנתה מכל רגע, אף על פי שהיא נטפה זיעה. חם בצ'יאנג מאי, חם
ולח בעונה הגשומה, ונטליה מגיעה מסיביר. רחמים.
אבל היא קיבלה "טוב מאד", ולא הפסקתי להריע לה.
ככה אני נראית כמו מורה!
אליונה מדגימה תעופה
נטליה שולטתתתתתת!!111
דניאלה מלהיבה
בדרך חזרה התנהגנו כאילו שחזרנו מריצת מרתון. ואנחנו כל כך
עייפות.
ורעבות.
פיט, שכנראה חושש שאם לא ישחרר אותנו, נבלע אותו, שיחרר אותנו מוקדם והכין אותנו לשיעור של מחר: הרבה הרבה grammar.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
