הטבעת

"היי, תלמידת בית ספר, מה את עושה הערב? צ'אנס ואני רוצים לאכול משהו. ולשתות. בא לך להצטרף למרות שיש לך לימודים מחר?"

נפגשנו בקפה ליד הבית שלי. הקפה מעולה, אבל אנחנו אף פעם לא יכולים לשבת שם הרבה זמן. כשוויל אוהב, הוא אוהב בלהט. כשהוא שונא, הוא שונא בלהט. והוא שונא את הבעלים.

צ'אנס, מה דעתך על אתגר?" שאל וויל בקופצנות המדבקת שלו. וויל אוהב לתת לאנשים משימות ולהעמיד אותם באתגרים.

"הא?" השיב צ'אנס, בנון שלנטיות הרגילה.

אם וויל הוא להט, צ'אנס הוא מים עומדים. יתושים יכולים להטיל ביצים על פני המים, אבל למים לא ממש מזיז. אפילו לא מזיז להם אם קדוש מהלך עליהם או אם תנין מחסל תאו-מים בתוכם. אין לי מושג איך הם מסתדרים, אבל איכשהו, הם מאזנים אחד את השני, וביחד הם סוג של ישות שאני אוהבת לשהות במחיצתה.

"אתגר, אתגר. אתה מוכן?"

"סבבה, בנאדם"

"אתה עולה עכשיו על  האופנוע. הג'ינג'ית פה, כרגיל, תציק לי מאחורה. אנחנו שנינו אחרייך, ואתה עוצר איפה שמתחשק לך. בכל מקום שאתה עוצר אנחנו שותים בירה וממשיכים. בלי תיירים."

בלי מילה נוספת שילמנו על הקפה, התיישבנו על האופנועים ורכבנו אחרי צ'אנס לפרבריי צ'יאנג מאי, הרחק הרחק מהאזור התיירותי. מעבר לנהר, למקומות שבהם לא ברור אם אנחנו בעיר או בכפר. למעשה, רוב הסיכויים שאנחנו בתוך קונגלומרט של שניהם.

בירה ראשונה ושנייה (אם לא מכלילים את הבירה שצ'אנס וויל שתו עם הקפה קודם לכן).

"לא אמרנו בירה אחת בכל מקום?" מקשה וויל.

"כן, אבל התכוונו ש"בירה אחת" זה העיקרון של הבירה."

"צודק. אבל אני מרגיש שהגיע הזמן לעבור הלאה."

"אז תעזור לי לגמור את הבירה הזו", צ'אנס אומר, שופך את הבירה לגרון שלו, וקצף ניגר על זקנו הג'ינג'י.

"חזיר!", וויל אומר, מזמין עוד בירה ולוגם אותה בדיוק כך. "תשתי!" הוא פוקד עלי לסיים את מה שעוד נשאר בתוך הכוס.

"אני לא יכולה. אני אשתכר."

"יקירתי, זו המטרה. את שותה מעט מדי ומשתכרת מהר מדי. קשה לחנך אותך להרגלי שתייה. תתביישי". אני לוגמת את מה שנשאר מהבירה, והם מגלגלים עיניים כשאני שותה לאט.

כעבור 5 דקות בערך ואחרי רכיבה בדרך שלא החלטתי אם היא שביל או כביש, אנחנו עוצרים במקום אופייני: מסעדה שהיא בית קפה, בר, מכולת שכונתית, סלון ומטבח של בעלי המקום. מישהו עסוק בתיקון אופנוע ומביא חלקי חילוף מהיכן שהוא.

צ'אנס וויל מביטים זה אל זה בעיניים מאוהבות: "מושלם". וויל מזמין בערך 6 בירות לפני שאנחנו מתיישבים, רובן נגמרות עוד לפני שנסתיים השיר האחרון בטלוויזיה של מה שגילינו שהוא גם קריוקי בר! אין מאושרים מאיתנו. שירים בתאית, עם קליפים מחרידים ומשעשעים  מוסיפים ארומה לאווירת הבר, שיש בה ילדים מתחת לגיל 3 וקשישים, שנראים מעל גיל שמונים. (אבל ייתכן שהם בני חמישים. אין לדעת).

ואז וויל מזמין סאם-סונג. ואז ידעתי בוודאות שאין לי סיכוי לחזור בזמן לשיעור ריקוד שקבעתי לי לעוד שעה וחצי. סאם-סונג הוא סוג של אסון אלכוהולי תאי מקומי שמופק מאלוהים-יודעת-מה. הוא מתיימר להיות וויסקי, אבל הטעם שלו מזכיר דלק. וכששותים ממנו יותר מדי דברים קורים, ואנשים שוכחים שהם קרו. ראיתי את זה מתרחש יותר מפעם אחת, כולל את צ'אנס מספר לנו סיפורי לווייתנים בבריכה אצל וויל ומנסה בכל הכוח לשחות על שפת הבריכה. הוא לא זוכר דבר מכל זה.

אני הולכת לכיוון הגריל להזמין משהו לאכול, כדי שנוכל לחזור הביתה בשלום (יחסי). כלומר כדי שהם יוכלו לנהוג חזרה. אני צריכה לקום בשש בבוקר ללמוד מחר.

אף אחד לא מדבר מילה אנגלית במסעדה הזו. וויל מדבר תאית לא רעה, אבל מסרב לשתף איתי פעולה ולעזור לי. מבחינתו אני צריכה לדעת להשתמש בתאית הרצוצה שלי. צודק. אני מזמינה לו ולצ'אנס את המאכל האהוב עליהם: חזיר על האש. והרבה. לעצמי אני משתדלת להזמין מרק אטריות בלי בשר. ההזמנה כמעט עובדת, ואני גאה: הררי בשר חזיר מגיעים לשולחן. וויל וצ'אנס מתחילים לנשק אותי בהודיה בעודם שותים, מדברים על פילוסופיה, ספרות ופיזיקה (נושאי השיחה האהובים עליהם כשהם שיכורים) ונועצים מבטים מביכים באנשים.

"אני אוהב אותך", אומרים לי שניהם, ודוחסים חתיכות בשר לפה שלהם. בחיים שלי לא ראיתי אנשים שיכולים לשתות כל כך הרבה ולאכול כל כך הרבה בשר במשך שבועות.

"אני גם אוהבת אתכם"

"איפה האוכל שלך?"

"אני חושבת שהם מנסים להבין מה ביקשתי".

"יש! הפתעה! בואי נראה מה תקבלי. בואי נתערב שזה לא טבעוני."

"אני לא מתערבת איתך, אני בטוחה שזה לא טבעוני"

בעלת הבית מגיעה בגאווה ומגישה לי מרק עמוס באיטריות, ירקות, צדפות, שרימפסים וחיות אחרות. אני מודה לה בחיוך, והיא מביטה בי בציפייה, מחכה לבדוק אם טעים לי. אז ברור שאני אוכלת כמה כפות מאחד המרקים החריפים ביותר שאכלתי, מקפידה לדוג את האטריות, ודוחפת את הפה צ'ילי חריף אדום שלם בטעות.

צ'אנס מריע, ושניהם מתנפלים לי על המרק. אני דגה כמה אטריות מהתבשיל, שגורם גם לשניהם להזיע בתוך שניה וחצי. וויל מודיע לבעלת המקום שהמרק מעולה, ודוחף לי לתוך הפה, כשהיא מסתכלת, עוד כף מרק. הוא ממש מקפיד שיהיה עליה עוד צ'ילי. אני מסמנת לבשלנית בכוחות אחרונים שנורא נורא טעים לי. ובוכה מבפנים.

עוד סיבוב בירות, ואיכשהו, בלי ששמנו לב, אנחנו שותים עם בעל הבית, עם האישה שבדיוק נכנסה עם הבת שלה ועם קבוצה של חמישה או שישה בחורים חסרי-גיל.

"נראה לי שאנחנו הולכים להישאר כאן הרבה זמן", וויל מציין את העובדתי.

 
בסופו של דבר, אני מקבלת בהכנעה את העובדה שאני כנראה אגיע ללימודים עם כאב ראש וללא שעות שינה. ועם הבירה הבאה שמזמינים לי, אני מביישת את כולם כשאני בולסת מנה חמה וצ'יפס.

"לחיים, בובה!" צ'אנס צווח, כשאני מבקשת את המיקרופון של הקריוקי מבעלת הבית, מתיישבת צמוד-צמוד לצ'אנס ומכריחה אותו לשיר איתי שירים בתאית, שמילותיהם כתובות על המסך באותיות אנגליות.

הפעם זה שיר אהבה: הגיבור עזב את אהובתו לטובת אחרת. הוא הבין שעשה טעות, וכל דבר מזכיר לו אותה. אני רצינית. כל דבר: הקליפ מראה שקית ניילון שמזכירה לו אותה.

לעולם לא אבין קליפים תאים.

צ'אנס מבצע בעוז את תפקיד הבחור המאוהב המתגעגע ואני את הבחורה הכועסת והמתגעגעת, שסולחת לו לבסוף, אחרי שעבר דרך חתחתים (דמעות. דמעות. דמעות. גברים תאים לא מתביישים לבכות בקליפים).

וויל מצלם את כל התענוג הזה, ולא מפסיק לצלם כשהבחורה שנכנסה עם הבת (להלן: "האמא") מתיישבת צמוד צמוד אלי ומתחילה ללטף את הכתפיים ואת השיער שלי.

"מה לכל הרוחות?" אנחנו תוהים. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי בתאילנד כשמעורבים אלכוהול ומוזיקה.

וויל לא יכול יותר. הוא גועה בצחוק.

"אני מתערב איתך שאת לא מעזה לשבת עכשיו עם ששת הבחורים שם ולשיר איתם." וויל אומר לי.

"אני לא מתערבת איתך על כלום."

הוא מחייך, ואני עוברת בתוך פחות מדקה לשבת עם שישה בחורים ליד השולחן ולהרים איתם לחיים. מגישה להם את המיקרופון ומתחילה לשיר, ובחור אחד, יפהפה, שמנמן ובעל צחוק מתגלגל מתחיל לשיר יחד איתי דואט, שבאופן מפתיע נשמע נהדר. אנחנו, בכל מקרה, זוכים למחיאות כפיים סוערות.

השיר הבא משאיר את יושבי הבר המערביים בפה פעור:

זיכרונות של הזמר מילדותו: הוא והחבר הכי טוב משתעשעים וצוחקים, גדלים יחד.

זיכרונות מהעבר הקרוב: הוא מאוהב באישה. הם מתנשקים, הוא מתחיל להפשיט אותה ואז מעיף אותה ממנו ומפרק אותה במכות.

וחוזר חלילה, מקבץ זיכרונות מוזרים.  

אנחנו מביטים בקליפ הזה. "מה לכל הרוחות?" וויל מצליח לסנן, בפעם השנייה הערב.  

המצלמה עוברת לבחורה המוכה, הבוכייה והמאוהבת.

זיכרונות מהעבר הקרוב שלה ושל ההזוי, שלא הרביץ לה פעם.

זיכרונות הילדות שלה: הם, הפלא ופלא, אותם זיכרונות הילדות שלו.

הקהל המערבי מבולבל.

שני ילדים משתובבים, האחד מביט בשני. כנראה בערגה. הם ממשיכים לשחק, אחד נופל ומקבל מכה. ונשארת לו צלקת בירידה מהצוואר לעבר השכמות.

"היי! הבנתי!" צורח צ'אנס. "זה... זאת.. הם אותו אחד! הולי שיט!"

והקליפ ממשיך:

זיכרון הנשיקה וההפשטה.

הצלקת של הילד בעבר היא הצלקת של האישה בהווה.

הזיכרונות רצים, והזמר שר על אהוב/תו הבוגדני/ת.

קורע לב.

חבר הילדות שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הנערה היפהפייה שהגיע לעיירה והכירה אותו כל כך טוב.

התאהבות סוחפת.

עוד רגע מורידים את הבגדים...

"מה אתה היית עושה לו החברה שלך, שאתה עומד לבתק, היא בעצם החבר הכי טוב שלך מהיסודי?"

"תאילנד, עשית זאת שוב." אני משתוללת מצחוק. וויל וצ'אנס מהנהנים בהסכמה.

אה, יתר יושבי הבר שרים את המילים בעל פה, והאמא עדיין מלטפת לי את השיער מדי פעם, אבל היא מגניבה מבטים לעבר צ'אנס.

תאילנד, את יצור מבלבל.

לקראת סיום הקליפ, שהוא רכבת הרים רגשית לזמר וגם לצופים ההמומים, רץ הזמר אל הבית הישן של חברו הטוב, פורץ פנימה, מגיע אל החדר הישן של החבר שלו לשעבר, מוצא שם את אהובתו מכווצת על המיטה, שולח יד על תוך החולצה ובמקום להוציא אקדח ולירות בה הוא מוציא טבעת, ניגש אליה, מתנצל, עומד על ברכיו ואומר לה בתאית, המובנת לנו לחלוטין: "אני אוהב אותך, לא משנה מה." הם מתנשקים. קלוז אפ על הסימן הכחול על העין שלה, המזילה דמעת אהבה.

תאילנד, את אדירה!

"אני רוצה לפגוש את הזמר הזה", צ'אנס ממלמל. הוא ממשיך למלמל משהו בתוך נבכי שפמו וזקנו, כשהאמא מפסיקה ללטף לי את השיער וניגשת אליו, נותנת לו את מספר הטלפון שלה ושואלת אותו אם הוא פנוי.

אם  תהיתם כיצד מתנהלת השיחה הזו: הבת שלה מתרגמת את כל העניין במעט האנגלית שהיא למדה בבית הספר. ורוצה להתחבא מתחת לשולחן ולמות.

כשצ'אנס מסרב, הבחורה בורחת מהבר. וויל נוזף בצ'אנס על חוסר הנימוס שלו.

"כרגע הפסדת אפשרות לגדל ילדה תאית חמודה ולהקים משפחה תאית כאן, בצ'יאנג מאי."

צ'אנס עוד יצטער חודשים על הרגע הזה.

כי נזכיר לו אותו בכל הזדמנות.

אנחנו הולכים לישון בסביבות השעה 5:00 בבוקר. בשעה 6:00 וויל מוודא שאני קמה ליום שלם של לימודי דקדוק. הוא אפילו מרתיח לי מים לתה, אבל ממלמל: "יאללה. 'תחפפי. אני צריך לישון. קבעתי עם צ'אנס לבירה של צהריים."

מאוחר יותר מתברר ש"הבירה של צהריים" נמשכה עד יום למחרת בצהריים. אבל הם לא זכרו מזה שום דבר.

תאילנד, עשית זאת שוב.

בוקר. 2.8.2014 ואני קמה מוקדם לבית הספר. מכינה לי סנדוויץ' (לחם מלא, חמאת בוטנים, בננות. מתגעגעת לטחינה). מתקלחת. מנסה לכתוב משהו ביומן, אבל מתרגשת מדי.

מנסה ללבוש את הבגד הכי רשמי שלי, אחרי שקיבלתי הוראה על קוד לבוש. איזה קוד לבוש? יש לי בגדים של תרמילאית.

אחרי הגשם הבלתי פוסק של הלילה, הבוקר רטוב אבל נקי. השמיים תכולים. צלילי מועדון הלילה שממוקם ממש ליד חלון החדר שלי (נחשו מה שם המועדון? Semen club. כן.) פסקו סוף סוף. גם קרקור הצפרדעים המחזרות בלילה.

יורדת במדרגות מהקומה הרביעית של מלון הדירות שבו אני מתגוררת.

"סאוואדיקה! גוד מורנינג", אני מברכת בחיוך את אייסי, הבחורה מהלובי.

"יו סטרט סקול טודיי?"

"יס! איי אם סו האפי!"

"גוד לאק. גוד לאק, טיצ'ר".

ויוצאת החוצה מחייכת, כאילו שעוד רגע אני עומדת להתחיל את כיתה א'.

קורס TEFL . Teaching English as a Foreign Language.  

הראשון בבית הספר של uniTEFL להיות על טהרת הנשים בלבד.

פיט, המורה הכל-כך אנגלי שלנו קצת מסמיק לנוכח רמות הפרוגסטרון.

אנחנו גם הקורס הכי מצומצם אי פעם. חמש נשים.

קבלו אותן:

מרינה, 46 (אבל נראית בת 35) מדרום אפריקה. דוברת האנגלית כשפת אם היחידה בינינו. בין הנשים הכי יפות שראיתי בחיי. לבושה בשמלה צמודה-צמודה, על גבול המושחתת, שמדגישה את קימוריה הבלתי-אסייתיים. שיער קצר, קצוץ מסורק לצד בסטייל. ציפורניים יוקרתיות. נעליים יוקרתיות. בושם יוקרתי. אם חד-הורית (מבחירה) לשלושה ילדים, גאוותה. הגיעה לצ'יאנג מאי אחרי שהם עזבו את הקן, והיא הרגישה חוסר משמעות בחיים כי לא נזקקים לה יותר. הפתרון? ללמד ילדים נזקקים אנגלית ברחבי העולם. עזבה את תפקיד הביצ'ית רעת הלב כסוגרת חוזים בחברת ביטוח. מודה שהיא רגילה להיות שטן קטן, ושהיא רוצה להיות פתוחה, רגישה וחמה יותר, אחרי שהתרגלה לכסח לאנשים ולכסף שלהם את הצורה.

ברשותה: עברית בסיסית הודות לשלושה אקסים ישראלים, בעלי עסקי נדל"ן וקוסמטיקה גדולים; אקס יווני ובעליו של אי-קטן; אקס מהמאפיה האיטלקית; איל נפט צרפתי. כן. מרינה אומרת בפה מלא: "אם הוא לא יכול לממן את סגנון החיים שלי – אין לו מקום בחיים שלי. הזמן שלי יקר. מאד. וגבר צריך להבין, שהוא משלם עבור הזמן שלו בנוכחותי." מצד שני, היא מאמינה להוטה בתנ"ך, ואומרת: "יש לך מזל שנולדת יהודייה. את העם הנבחר. את צריכה להיות גאה." והיא מאמינה בגזענות: "גדלתי כאישה שחורה בדרום אפריקה, והייתי צריכה לעבוד קשה מאד כדי להגיע לפסגה. מ-אד. אני בחיים לא אצא עם גבר שחור. אין להם שאיפות. אני בחיים לא אצא עם דרום אפריקאים. הם מרביצים לנשים שלהם. אני בחיים לא אצא עם אסייתי. הם בחיים לא יצליחו לממן את אורח החיים שלי. ושמעתי שמועות לגבי הגודל שלהם במיטה. גברים ישראלים? קנאים. אבל אם את מצליחה לרכוש את האמון שלהם, זהו. את בתוך המשפחה. אצל ישראלים ה-כל זה אמון. "

הגבר של חייה היה סלוודורה (אני רצינית לגמרי), מאפיונר איטלקי שהיא לא רצתה לדעת מה הוא עושה על מנת לרכוש לה בגדים של ארמאני היישר ממסלולי תצוגות האופנה בפאריז. הוא אהב אותה אהבת נפש ואהבתם נקטעה באיבה כי הוא נרצח.

התאהבתי במרינה מיד.  פאם פתאל בשר ודם, עם פיתולים בעלילה, ישו הנוצרי ורגשי חזרה בתשובה.

דניאלה, 36, איטלקייה עם מבטא מרטיט. עברה לעבוד כאשת שירות לקוחות בצ'יאנג מאי לפני שנה עקב המצב הכלכלי הרעוע באיטליה. עכשיו נמאס לה מהעבודה, והיא החליטה לקחת את קורס TEFL ולחזור לאיטליה ללמד קצת, לפגוש את האחיינית החדשה שלה ולהמשיך לטייל בעולם. דניאלה מגדירה את עצמה, כפועל יוצא מהיותה איטלקיה: "עצלנית".

זה אומר, שהיא נוקטת, ללא הפסקה, בקיצורי דרך מבורכים בהגשת עבודות והכנת מערכי שיעור. כשלומדים עם דניאלה, קיים סיכוי גבוה שתמצאו את עצמכם לומדים איתה בפאב, תוך שתיית בירה ויין. מבחינתה, זו מצווה לעשות את הדברים בדרך הפשוטה ביותר והקצרה ביותר האפשרית, כדי שניתן יהיה להמשיך לנוח, ליהנות מהחיים ולא לחשוב יותר מדי.

ציטוט אופייני: "וואו. בקורס הזה הפעלתי כל כך הרבה את הראש. אני פשוט גמורה. כל מה שאני רוצה זה לישון. לא נראה לי שהשקעתי כל כך הרבה זמן בחשיבה לפחות 8 שנים. אלוהים אדירים! כואב לי הראש".

או: "אני כבר לא שותה הרבה. רק יין, אבל זה לא נחשב, ויין בדרום מזרח אסיה הוא כל כך גרוע. אני לא שותה הרבה, הכבד שלי ממש נהרס מימי שתייה מוגזמים. מה הדבר הראשון שאעשה כשאגיע לאיטליה חזרה?  אשתה לפחות 4 בקבוקי יין טוב ואוכל פסטה."

אני אוהבת את דניאלה. היא בחורה חברותית, חסרת אגו, מקבלת כמעט כל דבר. פתוחה לשינויים ולאנשים זרים. קשובה, אכפתית וחייכנית. ואף על פי שאיננה נראית כך עקב רזונה המרשים, היא אוהבת לאכול. מאד.

קבלו את נטליה ואליונה: אמא (56) ובת (32) מסיביר (!!!). בעיירה שלהן, הן היחידות שיודעות לדבר אנגלית שוטפת. הן למדו באוניברסיטה כתיבה וקריאה, לא היה להן מושג איך משוחחים. אז הן לימדו את עצמן לדבר באמצעות סדרות טלוויזיה. שתיהן מורות לאנגלית המעוניינות ללמוד כלים חדשים ולשפר את יכולת ההשתכרות הבעייתית ברוסיה. ביחד, הן חסכו כסף במשך שנים (טיסה בתוך רוסיה עולה 1,000$ והן שילמו עוד 1,200$ כל אחת על מנת להגיע לכאן. משכורת ממוצעת חודשית שלהן היא600$ בזמנים טובים). והגיעו ללמוד אנגלית במשך חודש בצ'יאנג מאי, רק בשביל לחזור חזרה לסיביר, לדריה (הבת של נטליה) ולבבושקה. הסבתא הרוסייה האלמותית, שגידלה, למעשה, את כולן, תוך כדי שתיית תה מתמדת ותקיעת מבטים נוגים בקיר.

מזג האוויר בצ'יאנג מאי עינה אותן. האוכל החריף רצח אותן. במשך חודש הן אכלו אורז, איטריות בלי כלום ועוף בגריל. לא עזרו ניסיונות השכנוע שלי לנסות את האוכל התאי הנהדר. הן פשוט לא יכלו לסבול, אפילו לא את הריח.

נטליה היא אישה מגניבה. באחד ממערכי השיעור שהתבקשנו לחוות, היינו צריכות להציג סצנה באנגלית, שבה נטשה מאבדת את בעלה לטובת התקף לב. מרינה, כיאה למרינה, השתלטה על העניינים:

"נטליה, את צריכה לבכות. להראות יותר רגש."

נטליה: "למה, לכל הרוחות? בעלי מת? הגיע הזמן להשתעשע עם גבר חדש! אני מאושרת!"

פיט רצה למות.

בשקט בשקט, שתיהן הורידו את מעילי הצמר הרוסיים והחלו להתחמם ולחמם אותנו. די מהר למדנו משהו על גברים רוסיים: "אל. פשוט אל תטרחו. גברים רוסיים לא מעוניינים בשום דבר חוץ מעצמם. וסקס. הם לעולם לא יישארו לתמוך בך כשתהיי בהריון. הם יתגרשו ממך. תמיד. הם אלימים וגסי רוח."

"אז מה קורה, אם אתן רוצות ילד?"

"לוקחים מראש בחשבון שאת הילד מגדלים לבד. מתכננים רק ילד אחד. תאמיני לי, זה עדיף מאשר להתחתן איתם. בסופו של דבר את רוצה להתגרש, כי את מוצאת את עצמך מטפלת בשני ילדים. כשהאחד גם גונב לך את הכסף מהארנק בשביל לשתות וודקה. גברים רוסיים טובים רק בשביל דבר אחד. להשתמש בהם קצת, אם את רוצה קצת מגע ואף פעם לא לתת להם להישאר לישון."

ועם ארבע הנשים הנהדרות האלו עמדתי לבלות חודש שלם: חודש מצחיק, מתיש, אינטנסיבי, מרתק, מקצועי, מרגש, מחמם לב. חודש של חיבה וחום וקרבה (שהם נדירים כשמטיילים כל הזמן), של גילויי לב, של שיחות נשים מביכות במיוחד למורים בריטיים.

החודש עמד להתחיל.

ופיט יצא מהדלת לעבר חדר הצוות.

הדבר הראשון שהוא הוציא מפיו המוקף בלחייו הסמוקות היה:

קורס רק של בנות? איזה בנות?!!

חבורה של דיוות!