אז איך היה השבוע? דנתי עם עצמי מבפנים המון על עניין הפרופורציה, על העצבים הבלתי נשלטים וחוסר הטקט שמלווה אותי לפעמים מתוך אפס סבלנות לאנשים. למעשה השבוע היה יחסית רגוע והיה רק לילה אחד בו רבתי עם אחת המפקדות ודיברתי אליה לא יפה ואחר כך פתרנו את זה בשיחה. השתדלנו לשמור על אווירה כיפית עם הבנות, צחוקים אל תוך הלילה ומצברוח טוב. הכרתי מישהו במוצב והוא איש ממש טוב, אני לא נותנת לעצמי להתקרב יותר מידי בעניינים שמעבר לידידות אבל כן היו לנו המון שיחות נפלאות, כמובן שאני לא שוללת אבל עדיין יש בי גם את חוסר הבטחון והמבוכה הרגילים שלי. אני מרגישה שהוא מפלרטט איתי, מידי פעם בא לבנות ושואל עלי אם אני נמצאת, מראה נכונות לדבר איתי ונותן לי מחמאות. אני חייבת להודות שזה מחמיא ושהוא ממש מתוק אבל כשהלב נמצא במקום אחר אז קצת קשה להתחבר בקטע הזה. דיברנו על עניין הפייסבוק וזה שרוב החיים מתנהלים מאחורי מסכים ממש כמו שאני קוראת עכשיו ואנשים לא שמים לב שבזמן שהם יכולים לנהל שיחה פנים מול פנים הם עושים את זה רק דרך מסך. הגעתי גם למצב שבו כעסתי על בנות שישבו מולי עם פלאפון כשדיברתי איתן, ישבנו גם כמה בנות בחדר והן היו תקועות בפלאפון אז קמתי והלכתי. אם אנשים היו מבינים כמה זה דופק להם את החיים, כמה זה ממיס להם את המוח בתוך הגולגולת. הוא הראה לי את הסרטון הבא:
אחרי שצפיתי בו זה שיקף בדיוק את מה שאני מרגישה כי אחרי הכל אני מרגישה המון לבד, הקשרים מתנהלים בתוך המסך ואנשים פחות יוצרים קשר אנושי אחד לבין השני. אני שמחה שאין לי פייסבוק ושלפחות מהעניין הזה נגמלתי, השבוע דיברתי עם מפקד אחד בטלפון במשמרת ובסוף השיחה הוא ביקש את שם המשפחה, עניתי לו שאם זה בשביל הפייסבוק אז אין לי.. ומה הוא ענה? "אה אני מבין, טוב ..... פה זה נגמר בנינו..." והכנסתי לו שאני ממש לא בעניין של עניינים כאלה דרך הטלפון כדי שיבין שהוא יצא טיפש. תכלס לא לקחתי את זה קשה אבל באמת עצוב שיש לאנשים גישה כזאת לחיים, כמה הם עיוורים לניכור שעומד מאחורי זה, אומדן של יופי דרך תמונת הבקיני - בעיני בנים כאלה לא שווים שקל!
הפואנטה של הסרטון, החלק האחרון בו רואים את הפגישה שלא התקיימה(אגב אני בכלל חשבתי שהוא עומד להדרס בכביש..) מאד נכונה בעיני, אין לי פייסבוק ולא היה לי חבר רציני כבר שנתיים ומשהו אז אני לא אשקר, יכול להיות שזה קשור כי המעגל החברתי שלו מאד מצומצם, יש לי כמה חברים שאני אוהבת מימי בית הספר והשנת שירות, כמה בנות מהצבא וזהו.. אני יודעת שבצבא זו הזמנות טובה להכיר אבל מתלווה לזה חוסר הבטחון, כל כך קל לתקשר עם מישהו מאחורי מסך, לראות תמונות שלו בפייסבוק ומה הוא עושה ולצ'וטט.. מצד שני מה יותר נפלא מלפגוש בנאדם ולהביט לו בעיניים, לדבר איתו על העולם, על החיים, לחבק אותו ולשמוע קול צחוק - זה באמת הכי טוב.
השבוע הייתה לי שיחה עם המ"פ ואזרתי אומץ לבקש קבע, למרות שזה ממש נדיר לקבל הקצאה לזה ותכלס בתפקיד שלי זה סופר קשה בעיקר גם עם המצבים הנפשיים שאני נכנסת אליהם. מבחינה מקצועית אני יודעת שאני טובה ואני ממש שונאת להקטין ראש כך שזה משחק לטובתי.. היא אמרה לי שלקראת אוגוסט תהיה תשובה בעניין ושהיא תעביר את זה למ"פ הבא אחריה, היא אמרה לי שאם יש מישהו בפלוגה שהיא הייתה רואה לנכון לתת לה הקצאה של קבע זו אני וזה ממש עודד אותי לדעת שהיא חושבת ככה. אני מקווה שיתנו לי לעשות קבע חודשיים-שלושה ואז יהיה לי כסף ללימודים ולפחות להחזיק את עצמי בחודש הראשון שלי מחוץ לבית. היום שמעתי שמישהי מהפלוגה קיבלה קבע לשנה ומשהו במפקדת הגדוד, ככה שזה מראה שזה עניין אפשרי. מה שכן אצטרך לדחות את הלימודים, עוד שבועיים יש לי את מבחן הקבלה למורי דרך ואני מתרגש ומקווה שהכל ילך כשורה, בעקרון קיבלתי יום על חשבון המערכת כדי להתארגן וללמוד קצת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
) מאד נכונה בעיני, אין לי פייסבוק ולא היה לי חבר רציני כבר שנתיים ומשהו אז אני לא אשקר, יכול להיות שזה קשור כי המעגל החברתי שלו מאד מצומצם, יש לי כמה חברים שאני אוהבת מימי בית הספר והשנת שירות, כמה בנות מהצבא וזהו.. אני יודעת שבצבא זו הזמנות טובה להכיר אבל מתלווה לזה חוסר הבטחון, כל כך קל לתקשר עם מישהו מאחורי מסך, לראות תמונות שלו בפייסבוק ומה הוא עושה ולצ'וטט.. מצד שני מה יותר נפלא מלפגוש בנאדם ולהביט לו בעיניים, לדבר איתו על העולם, על החיים, לחבק אותו ולשמוע קול צחוק - זה באמת הכי טוב.
כינוי:
Dryad