היום כבר הרבה פחות אכפת. ככה יהיה שככל שהזמן יעבור אתרחק ממנו יותר ויותר עד שאולי יעלם מרצונותיי ומחשבותיי. אני עדיין מרגישה אהבה אבל הכל הולך ונהיה עכור, כאילו לא התראנו מיליון שנה. יש לי תוכניות אחרות והן לא כוללות להכנס לדכאון בגללו.
אני יושבת על הלימודים ואין לי ממש אנרגיות לזה. נשארה לי עבודה של אולי 20 דקות ואני פשוט מתעצלת לסיים אותה. יש לי גם שיעורי בית באיטלקית לעשות ולמעשה אין לי ממש כוח. אבל את הכל אני אעשה בסופו של דבר כי חשוב לי להצליח. המוח שלי מרחף בפנטזיות על הטיסה לאוסטרליה פתאום, כמה בא לי לבלות חודש שלם אצל אחותי. אפילו בדקתי טיסות לתקופת החגים ומצאתי במחירים הגיוניים. למעשה אני יכולה להרשות לעצמי את זה אבל אחר כך לצורך הטיול הגדול שאחרי הקורס אצטרך עוד לעבוד קשה. נראה כבר, אולי לאחותי יהיו נקודות בחברות תעופה ואז אוכל להעזר בזה. בקיצור מי יודע בכלל מה יהיה ושוב אני צריכה לאחסן את המחשבות הרחוקות. הרי שהפסיכולוגית אמרה לי שכדאי לחשוב על המטרות הבאות. למעשה המטרה של המבחן עברה ועכשיו המטרות הן להמשיך - לעשות דו"ח סיור, לעשות שיעורי בית באיטלקית ולעשות דו"ח מורחב שאליו התנדבתי. זה מה שאני צריכה לעשות וזה מה שאעשה. הכי חשוב להנות להנות להנות. סתם חטפתי עצבים על ההורים שלי אבל הם לנצח יגרמו לי לחטוף עצבים. אז אני פשוט צריכה להמשיך ולנסות לשנות בעצמי משהו - לנשום עמוק, להכניס מאוזן אחת ולהוציא משנייה. הרי אותם אני לא אשנה, זה לא שפתאום יהיה להם אכפת ממני. אז צריך להתמודד עם המציאות ולזכור שאולי פה ושם למישהו כן אכפת. שאכפת לי מעצמי וזה גם חשוב מאד, חשוב לי להצליח במה שאני עושה, חשוב לי להגשים את החלומות שלי, חשוב לי להתנהג יפה לאנשים אחרים ולהתגבר גם אם הם ממש ממש מעצבנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dryad