אני יודעת שאני אף פעם לא אהיה שווה שום דבר. פאקינג 26 שנה של התעסקות בדכאון הזה, בלשרוד, בלהתרגל לעניין שאני בחיים לא אהיה טובה ושבחיים לא יהיה לא גב. תמיד אני צריכה לעבוד כמו חמור, לעשות מלגות, לדאוג שלא יהיה כסף.. ואז אין בי טיפת אנרגיה ללמידה. אני לומדת למבחנים ומרגישה כשלון ואני רק עצובה כל הזמן. פשוט נמאס לי להיות לבד עם החרא הזה, נמאס לי שאני צריכה חיבוק ואף אחד לא נותן לי חיבוק עם רצון. אני יודעת שיום אחד כשלא אהיה זה לא באמת ישנה לאף אחד. אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת מהקיום שלי. פשוט בא לי לקום ולהעלם לכולם. ואז אולי יחשבו ויעריכו ויגידו לעצמם "אם היא רק הייתה מבקשת עזרה...."... "אם היא רק הייתה אומרת".. אבל הדמעות אומרות כל הזמן, השקט אומר כל הזמן. אני מרגיש כמו נטל על העולם הזה. נטל על החברים שלי, נטל על המשפחה, נטל על כל אדם שפוגש ומכיר אותי. אז יום אחד כשאעלם מכאן במוקדם או במאוחר, אולי רק אז ייזכרו ויבינו מה הפסידו, יבינו למה לא שמו לב, ירגישו אשמים שלא היו שם לתמוך, לעזור. אינעל העולם הזה ואחותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dryad