"עשיתי שטות" אמר אבא.
אבל אני שתקתי, כי אחרי הכל שטות מתחרז עם טעות. אני טעות. אשמה על זה שנולדתי ובכלל זה, אולי עדיף מבחינתו שלא הייתה ולא נבראה המשפחה הזו.
אבל כשאנשים כואבים הם מכאיבים את כאבם, כדי שיבינו אותם.
ואז הקומיקס - אני עומדת ומעלי בועות של מחשבה -
יש לך חבר והוא מעריך אותך ואוהב.
יש לך לימודים, את מצליחה סוףסוף, את יום אחד תגלי תגלית מרהיבה.
יש לך חדר בדירה, אוכל, מים.. בלי הורים ובלי בלבולי שכל.
אבל זו המילה "שטות"... היא כלכל קשה, כי הוא התכוון שזה שטות שהוא התחתן איתה וחי איתה את החיים ובדיעבד - הביא איתה ילדים.
אני שטות. כשהיא צרחה עלי הבוקר בביקורי בבית, הבטתי דרך החלון אל העצים הערומים, מתחת לעננים אפורים. Inverno... והשמיים בוכים. אבל דמעתי. כי היה לי קשה, לא שתיתי, לא אכלתי, קיבלתי צעקות על דבר שלא מגיע לי ונאטמתי, אבא אמר "עשיתי שטות". ואז בכיתי בדרך לחיפה כשאני נוהגת, חושבת מה היה קורה אם הייתי מתה בדרך. אבל החיים האלה מרהיבים בעיני, באמת, ויש לי אותו ואם אני אצטרך הוא יהיה שם. אבל אני בעיקר לא רוצה לפרוק עליו תותחים כבדים, הוא יהיה שם בשבילי אני יודעת. אבל כעת רקהמחשבה שהוא שם מרגיעה אותי, אפילו בלי שנדבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dryad