A Moment of Clarity

אני מרגישה רע עם עצמי, משום מה יצא איכשהו שסיפרתי בעבודה שאנחנו מתכננים לעבור לעיר אחרת. אז כל הזמן המנהל שלי לוחץ עלי לתת תשובה. היום הוא שאל אותי איך קוראים לבן זוג שלי ובחטף הרגע אמרתי לו. אבל פתאום עלתה לי החרדה שהוא ינסה לדבר איתו בטעות. אם חלילה הוא יחדור לי לחיים הפרטיים וינסה לדבר איתו על המעבר הזה, אני אעזוב את המקום הזה באותה שנייה. קצת חוצפה שנכנסים לאנשים לפרטיות. אז זה גורם לי להרגיש מאד רע... מאד.

מחר יש לי בוחן ויש לי להדפיס את העבודה למחר ופאקינג נגמרו לי המצברים. מה גם שבן זוגי נשמע לי מאד מודכדך מהלימודים וזה מקשה עלי. כלומר בא לי שהוא יהיה שמח, מאושר ואנרגטי. נכון, לכולנו יש את הנפילות ומי כמוני יודעת.. אבל זה מדכא אותי שאני לא מצליחה לעודד.  

נטיות אובדניות הן דבר אמבווילנטי. למה? כי מצד אחד אתה מדמיין את המוות, את הדרך, את הכאב, את ההלוויה שלך חח
מצד שני, אתה מפחד מרעידות אדמה, מפיגועים, מאנשים שיעשו לך משהו, מתאונות דרכים, מטיסות במטוס. 
זו אמביוולנטיות הזויה לחיות עם זה, מקוטב לקוטב, כשבקוטב הצפוני קר לך ואתה רוצה להרוג את עצמך מיד. בקוטב הדרומי קר לך ואתה רוצה לחיות. 

נמאס לי לעבוד כל הזמן, נמאס לי מהלימודים שקשה לי להתרכז בהם בגלל העבודה, נמאס לי שאין לי אף פעם חופש, נמאס לי כשאני מסתכלת על העולם בצורה לא חיובית. אם כי רוב הזמן הכל חיובי ובסדר, הכל יחסית תקין איתי. סתם קרה לי משהו שעיצבן אותי ואז זה גורם לי לרצות לשתות, להיעלם, לפצוע. להפוך את הפצעים הנפשיים לפצעים אמיתיים.

למה אני כאן?