אז היום חברה שלחה הודעה באופן מפתיע, הציעה לקפוץ אלי. כנראה נעלמתי לה למספיק זמן שהיא ניזכרה בקיומי. אז היא באה ודיברנו על כל מיני.. עשינו סיבוב במושב, אכלנו צהריים. בבוקר סיימתי כבר את הספר על עיר דוד ובערב קראתי את הדוח, כבר השתגעתי מהלמידה. השתגעתי מהחדר שלי שהוא כמו סאונה, חם פה בצורה בלתי הגיונית והמאוורר לא עוזר, סתם מרעיש, אז כיביתי אותו. במושב שלי בחורף קפוא ובקיץ רותח, פשוט נורא ובייחוד כשחיים ללא מזגן. עוד 16 יום בלבד אני עוברת מפה ולא אחזור לעולם למקום הארור הזה. כמו בספרים של סטיבן קינג עיירת הילדות מעוררת החרדה, כך המושב שלי יישאר מאחור. אני מקווה להנות מהעיר ולטייל בה, להתרגל לריחות, לרעש ולאנשים. בקיצור אני בבאסה כי השבוע תכף מתחיל, שוב חיוך מאולץ, יש ילדים שמגיע להם שאחייך ויש ילדים מרגיזים שאני לא מבינה למה מביאים אותם לקייטנה, מאלה שיש להם פרצוף תחת ואף פעם לא יזרמו עם הפעילויות.. רובם חמודים וטובים, מעט כאלה מבאוסים על החיים. אני מבואסת מזה שיש לי עוד המון ללמוד למבחן ועוד המון דברים לעשות ואין לי זמן. אין לי כוח וחם ליייייי אז זה מעלה לי את כל העצבים. אולי אכנס להתקלח בפעם השנייה היום כדי להוריד את חום הגוף.
הלימודים שלי הכי קשים ever... אני מרגישה סתומה כי האנגלית שלי חרא והאיטלקית מתקדמת נורא לאט, בקצב הזה אני יכולה לחלום על תעסוקה במקצוע.
אה ואמרתי כבר שחם לי, הורים פרימטיביים...חיים כמו בשנות ה50.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dryad