Crazy Bitch

קראת את זה, וכלי הייתי צמרמורות,

נסיתי אולי טיפה לבכות,

כדי לשחרר מעצמי מועקה.

אבל לא היה צורך ובסך הכול אני שמחה,

שסוף סוף את יודעת מה אני באמת מרגישה:

מאחלת לך/ לאמפי

אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה כתבתי לך מכתב. אולי בשל העובדה כי נהגתי להרבות במעשה זה... בפעם הראשונה שכתבתי לך אחד כזה והעזתי להביא לך אותו, אתה חייכת חיוך רחב מאוזן לאוזן ועינייך נצצו. אמרת לי שאתה מרגיש כמו בסרט ישן, ושלדעתך, מכתבים זה נורא רומנטי, במיוחד בעידן המודרני של היום. מאז קיבלת ממני עוד מכתבים ספורים, ומידי פעם עולה בי הסקרנות לגלות מה עשית איתם; האם השלכת אותם לפח כבר ממזמן? או שהם שמורים לך בצורה מסודרת באחת ממגירותיך בשולחן הכתיבה בחדרך? אני מניחה שאני לא אדע מה באמת עשית עם אותם דפים בהם כתב ידי מככב שם בצורה כמעט מושלמת. הייתי משקיעה את כול כולי כשכתבתי לך אותם ולא היה לי אכפת שידי כאבה מעט אחר כך. ידעתי שזה משמח אותך לקרוא כל פעם מחדש על האהבה הבלתי פוסקת שלי אליך, הוכרת התודה ובקשת הסליחה שמעולם לא הפסקתי לבקש ממך.

והנה עכשיו, החלטתי לכתוב לך מכתב נוסף. איני יודעת מהו מספרו... כבר ציינתי שאיני זוכרת כמה מהם בדיוק כבר כתבתי לך. זאת אומרת, כמה מהם שנכתבו על ידי ומצאו את מקומם בכף ידיך, הרי מגירותיי מלאות בערימות של מכתבים שמעולם לא הגיעו אלייך. וטוב שכך. אני מאמינה שטוב שכך.

נפרדנו דיי ממזמן. מאז אותה החלטה שאנחנו צריכים להמשיך איש-איש בדרכו, לא ראיתי אותך יותר מידי פעמים. אני זוכרת את הפעם בה עברתי ליד גן העץ הישן, אותו גן בו נהגנו אתה ואני לבלות לילות ארוכים בבהייה ממושכת בכוכבים, וראיתי אותך חובק בזרועותיך בחורה בעלת שיער בצבע חום-אגוז ועיניי-חתול ירוקות. אני זוכרת היטב את אותה התחושה. תחושה של החמצה, תחושה של כישלון. כישלון על כך שאתה הצלחת להמשיך בחייך, ואילו אני מתקשה למחוק אותך מזיכרוני.  באותו היום, כשנכנסתי לביתי, נשכבתי על מיטתי ובהיתי בתקרה הלבנה. נוכחי לגלות כי סערה משתוללת בקרבי וכי התקשיתי להפסיקה. עד היום איני מוצאת את המילים הנכונות לתאר את אותן תחושות שהתרוצצו בתוכי. אני זוכרת שחייכתי לעצמי חיוך גדול. ראיתי עד כמה אתה חזק, לא מבזבז אף שנייה מחייך. נוכחתי לגלות עד כמה אמיץ אתה, מצליח לשמור את ראשך על הכתפיים. אתה לא שוקע ולא צולל. אתה ממשיך לשחות בסופת חייך. ואיכשהו זה שימח אותי. שימח אותי כל-כך.

היום, כשקיבלתי את הזמנת חתונתך בדואר, עיני נתמלאו דמעות. דמעות של הקלה, של שמחה שהציפה את כולי וגרמה לדעתי להשתגע. ואני יודעת, זה יקרה. אתה תעמוד מול האהבה ותביט בה עין בעין. במישהי שתהווה לך נחמה, תקווה, שתהייה מלכה עבורך לשארית חייך. 

אני לא יודעת אם אי פעם חשבת לעצמך מה אני חשה. מה אני מרגישה. האם תהית בינך לבין עצמך מה חוצה את מוחי? מה מעיר אותי משנתי, או לא מניח לי להירדם? האם זה עוד אתה שם, מנקר במחשבותיי? ואני בטוחה כי אתה יודע שליבי נצבט על כך שיש לך אחת אחרת. אחת אחרת שהיא לא אני. היא כנראה טובה יותר, עדיפה יותר. היא ללא ספק הגיונית. הרבה יותר ממני.

את אהבתי האדירה אליך ששחררתי לחופשי. איני יודעת היכן היא נודדת, אך אני מקווה שהיא תמצא את מקומה במקום שיהיה לה בו טוב. במקום בו יאהבו אותה בחזרה. אותה האהבה שלא אוכל לתאר עבורך במילים. כל יום עבורי היה הן כחלום והן כסיוט יחד. איני מאמינה כי מישהו יצליח לשחזר עבורך את אותה האהבה, שיצליח להעניק לך ולו חצי דבר ממה שאני הקרבתי למענך בתוך ליבי... והתקווה שבי היא שאתה עוד ממשיך להעריך, לזכור ולנצור את דמותי בליבך. שלמרות שנפתחה בפנייך דלת לעולם חדש, לעולם שלא הכרת; טוב יותר, שמח יותר, שלם יותר, עוד תישאר אצלך פינה חמה רק בשבילי. 

אני מאחלת לך שתהייה מאושר. עם האנשים שעושים אותך הכי מאושר. אולי רק אני באמת מבינה כמה מגיע לך להיות שמח, כמה מגיע לך להיות נאהב, להיות אוהב. אני מאחלת לך שהלב שלך יישאר שלם. ששום דבר מהמיוחדות שבך לא יפגע, שהחיוך שלך ימשיך להאיר ושהצחוק שלך ילווה אותך כל חייך.  חשוב לי שתדע כי אני מאושרת בשבילך, ולמעשה אני כמעט בטוחה כי אני האדם המאושר ביותר כאשר מדובר בך... אני שמחה ששחררתי אותך, שהצלחתי להרפות, להבין וללמוד את דרכו של עולם. אני שמחה שלמדתי כיצד לוותר.

-

זה מכתב שכתבתי לתאיזו תחרות כתיבה,

ולשאלתך- ללא ספק.

זה נכתב עלייך.

לא מילה במילה, אבל הרעיון הכללי- כן.

נשבעת לך, בכל היקר לי,

אני מאושרת בשבילך. 

וכל מילה פה ממני אלייך-

זהב.