היי דביר.
אתה לא מכיר אותי, ואני? אני גם לא ממש מכירה אותך. אני רק יודעת שאתה אח של חברה טובה מאוד שלי, א', ושיש לך, שהיה לך, חיוך מקסים. אני יודעת את זה לפני התמונות שנמצאות בקומה הראשונה בבית שלכם, ובתמונות שמציגים כל שנה ביום הזיכרון בבית הספר.
נפלת במלחמת עופרת יצוקה כשא' הייתה בכיתה ז', לא הכרתי אותה אז, אלא כי שנה אחריי. אני זוכרת איך נחרדתי לשמוע שאחיה, שאתה, נפל במלחמה והא' נשארה עם שתי אחיות ואמא. גם את אבא שלה, את אבא שלכם, איבדתם למלחמת הסרטן כשהיא הייתה בכיתה ד'.
א' מעולם לא דיברה איתנו על זה. היא גם לא מזכירה את השם שלך כמעט בכלל. אולי רק לאחרונה, כשהיא אומרת שאמא שלכם עוברת לגור בחדר שלך כי הם משפצים את הבית. הקומה השנייה נשרפה כמעט כולה בפסח האחרון. אני מניחה שאתה יודע את זה ואתה, ואבא שלכם הצלתם אותה מהשריפה, שללא ספק היה זה נס. נס גדול.
אני זוכרת לפני שנה, שנה וחצי, יצאנו כל הכשבה לסיור בהר הרצל. בבית הקברות הצבאי. המדריך עבר איתנו בין הקברים ונעצר על כמה מהם וסיפר את הסיפור של החייל הנופל. עצרנו גם ליד הקבר שלך. אני זוכרת איך כולנו השתדלנו שלא לנעוץ בא' מבטים. כאב לי עלייה. כאב לי כל כך. היא החביאה את כאבה בפנים. הבעתה הייתה כל כך ניטרלית ואדישה, למרות שאני ידעתי, כולנו ידענו, שמתחוללת בתוכה סערה. אני זוכרת שרעדתי, וכמה בנות בכות, הן לא התביישו להסתיר את כאבן. ואני שתקתי, כי לא הכרתי אותך.
אז דביר, אני בטוחה שהיית בן אדם מדהים, ואני בטוחה כי אתה חסר לכל משפחתך יום-יום, שעה-שעה. אני מקווה, אולי יודעת, שאתה שומר על שלוש אחיותך, על אמא שלך. שטוב לך למעלה, ושלא סבלת ברגעים האחרונים לפני מותך.
אני יודעת שלעולם לא תישכח, ואני יודעת שהגעגועים אלייך לא פוסקים. כן, למרות שלא הכרתי אותך, אני יודעת. פשוט יודעת. כי אולי א' שמחה מבחוץ, אך ליבה שבור מבפנים. קצת קשה לי שאני לא יכולה לעשות למענה הרבה. שהיא לא מדברת, לא משתפת. אולי היא מנסה להדחיק, אולי היא מעדיפה פשוט להניח את העבר מאחורייה. אבל אני דואגת לה, ומפחדת שיום אחד היא תתפוצץ, ואני, אני לא אדע מה לעשות כשהיא תישבר לי בין הדייים. ומי יודע? אולי היא כבר נישברה אין ספור פעמים במסוואות של תירוצים אחרים שקניתי כל כך? לא יודעת. אני לא יודעת.
אני רק מבקשת ממך שתדאג לה, כמו אח גדול, אח גדול שנלקח ממנה מוקדם כל כך, אח גדול שבסך הכול חסר לה ארבע-חמש שנים. זה הכול. וזה עולם ומלואו. שתרפא לאט, לאט את מה שאוכל אותה מבפנים, ושהחיוך שלה, יהיה אמיתי.
צר לי שלא זכיתי להכיר אותך, צר לי שלא הייתי לצידה מההתחלה, צר לי שבכלל... היית צריך ללכת.
אולי זה באמת נכון,
אולי אלוקים לוקח אליו את הטובים ביותר. מי יודע?
מי יודע?
אולי אתם מכירים את-
מצמרר עד דמעות, רק מראה שמעגל החיים נמשך.
תקראו, חובה.
• סיפור שכתבתי על האמא, "אבדן".
• סיפור שכתבתי על הלם קרב, "צלקות קרב".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
