כנראה זה משהו שבוער בי כבר הרבה זמן ואני רק עכשיו מרשה לעצמי להוציא את זה החוצה. לאחרונה מנעתי מעצמי לשבת ולכתוב עלייך. פחדתי, ולמען האמת אני עדיין פוחדת לחזור אחורה לאותן תחושות, לאותם הרגשות. זה גדול עליי, זה מקשה עליי, כל מה שקורה בזמן האחרון, כל מה שקורה מאז ומתמיד.
ט', אהובה שלי.
אני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה לומר לך עכשיו, אולי כי אני לא בדיוק יודעת מה עובר עליי עכשיו, מה אני בכלל מה מרגישה, מה אני בכלל רוצה...
אני מבולבלת, תמיד הייתי. הלילות הם אותם לילות- מלאים בחלומות שכולם עלייך. עלייך איתי. עלייך בלעדי. עלייך איתו. עלייך בלעדיו. אבל עלייך. הם כל הזמן עלייך. ויש שאני קמה מהם מאושרת, כי חיבקת אותי שם חיבוק אוהב, מלפנים או מאחור, או שניהם גם יחד. כי הנחתי את ראשי על כתפך. כי העברת יד על לחיי, ואני... סתם שיחקתי בשערך. ויש שאני קמה מהורהרת, מעדיפה להישאר תחת השמיכה ולא לצאת ממנה, לפחות לא בזמן הקרוב. מתקשה באמת להבין שאת שלו. וקשה עליי העובדה שאת לא שלי, יותר מאשר העובדה שאת שלו. לעזעזאל, אני יודעת כמה שאת אוהבת אותו, שטוב לך איתו. שאת שומרת עליו ומאושרת איתו. אני יודעת.
אני רוצה להגיד לך, שוב, כמה שאת מדהימה בעיניי. כן, מדהימה. אני לא יודעת בדיוק מה כל כך מדהים בך... זו פשוט... את. הטוב לב שלך, החיוך שלך, הצחוק שלך, האהבה שאת נותנת לאנשים, האווירה הטובה הזו שאת משרה סביבך, האור הקטן הזה בתוכך שמסוגל להאיר עולמות שלמים. את שלי כבר הארת ממזמן.
אני הפסקתי לשאול את עצמי מתי. מתי כל זה יגמר. מתי יגיע היום שאסתכל בך וארגיש לגמריי רגיל. מתי יגיע היום שאת, אותה ט' שכל כך אהבתי תהייה עבורי סתם... סתם מישהי. אני הפסקתי כי אני הבנתי. את, את תמיד תשארי את. את תמיד תעוררי בי את התחושות האלה, את הרגשות, את הבילבול, השמחה, העצב...
לא הייתה ולא תהייה כמוך. את הגבול הדק שלי בין הרצון לחיות לבין הרצון להעלם. בין ייאוש לתקווה, בין שמחה עילאית לדיכאון עמוק, בין חיוך לדמעה, בין טינה לסליחה, בין כמיהה לאכזבה, בין חלום למציאות. את הגבול הדק שלי בין שני עולמות שונים לגמריי שאני מתקשה להחליט באיזה מהם להתמקם, לאיזה מהם להתמסר.
ט', אהובה שלי.
נמאס לי להסתיר בתוכי כל כך הרבה. נמאס לי להעמיד פנים שאני חזקה, שזהו, שנגמר. נמאס לי לתת לך את התחושה שזה מאחוריי, בעוד שאני יודעת שזה עוד עומד מלפניי. אני לא מצליחה לעקוף את הדבר הזה, אני לא מצליחה אולי כי אני לא רוצה, אולי כי את פשוט הסיבה לקימה שלי בבוקר, את פעימות ליבי, את האוויר לנשמתי, את הדם שזורם בעורקיי, את האור שלי, את האושר שלי, את ט'... האהובה שלי.
ואני רוצה אותך. אני רוצה אותך בבוקר כשהשמש זורחת, ובערב כשהיא שוקעת. כשהירח עולה לשמיים וביחד עם כמה כוכבים מאיר אותם. אני רוצה אותך שמחה, אני רוצה אותך מחויכת, אני רוצה אותך מאושרת, אמיתית, אני רוצה אותך בלב שלם, בלי חרטות, בלי התחמקויות, בלי השפלות מבט, בלי חיוכים מבויישים. אני רוצה אותך שתחבקי, ותנחמי. אני רוצה אותך שתעשי לי טוב, אני רוצה אותך תמיד. ט', אני רוצה אותך איתי.
אני לא יודעת מה לעשות. נותנת לזמן לעבור, מדחיקה את המכות שאני חוטפת. אני יודעת, יום אחד לא אוכל לעמוד בזה יותר. הבכי הנסתר שלי ייצא החוצה. האהבה שלי כלפייך לא תוכל להישאר עוד בפנים.
ט', אהובה שלי.
אני אוהבת אותך, אוהבת אותך כל כך.
מפסיקה להאבק, יודעת שיגיע היום זו לא אראה את פנייך יותר. כמה שאתגעגע וכמה שאצטער, שלא ניסיתי...
לא ניסיתי באמת קצת יותר.
יפה שלי,
אתמול הוא שלך 11 חודשים.
מחר את שלי שלוש שנים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
