חשבתי לעשות את הפוסט הזה בשלב מאוחר יותר, אולי עוד שנה, משהו כזה. אבל הנושא החם הקדים אותי ואני לא יכולה להתאפק.
אני מתייחסת לפוסט הזה לילדה שהייתי בכיתה ח', כשהגעתי לבית ספר חדש, לכתה חדשה, לסביבה שונה ולילדות שבכלל לא היו מוכרות לי. נכון, התחברתי במהרה לכמה בנות ונהיו לי חברות טובות של ממש. כנראה שזה לא הספיק לי כדי להרגיש ממש חלק. אני זוכרת בבירור את הרגע הזה, כשכולן נכנסו לתמונה ואני... ישבתי מאחור ובכלל עשיתי טובה שזרקתי מבט למצלמה.
הילדה שהייתי (כתה ח')-
ועזבו את זה שהיינו ילדות קטנות ומכוערות בטירוף. מה זה לעזעזאאאאל?
והיום זה אחרת. כי יש לי כתה שאני מתה עלייה, שעברה הרבה שיוניים. נפרדנו והתערבבנו ואני אוהבת את התוצאה. החברות הטובות באמת איתי ביחד, וגם אם לא- בכתה המקבילה.
כעבור ארבע שנים אני מרגישה חלק לכל דבר.
הילדה שאני היום (התמונה הזו אמנם מכתה י' ועם כל השכבה, וזה בגלל שירא לא נתן לי להעלות את התמונה מהטיול השנתי השנה, בכתה י"א 
. מה זה משנה? העיקר הכוונה!)-
ולשמחתי יש עוד הרבה תמונות שכאלה...
אז כשהגעתי לכתה ח' ישר נפל עליי כל הסיפור עם ט' שלא השאיר לי הרבה בברירות מלבד להראות את הבילבול שלי וזאת בנוסף לכך שהייתי ילדה חדשה שבקושי הבינה מה קורה מימינה ומשמאלה. כעבור כמה שנים הצלחתי לשנות את זה. היום ט' היא לא מה שהיא הייתה פעם בשבילי, ואני לא מתחבאת יותר. להפך, אני מראה לעצמי ולכולם שעברתי הלאה, ושטוב לי בקטע הזה. וזה נכון 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
