הפעם האחרונה שחיבקתי אותה הייתה ב9/2 השנה, בשבת שכבה בלילה כשבכיתי בהיסטריה כשהבנתי שמשהו קרה לחברה טובה שלי והשתגעתי מזה וממש נלחצתי ו... כן, זה היה מפחיד. תמיד היא ידעה לזהות את המצבים הקשים (כן, למרות שזה היה שקוף ודמעות ובכי לא בדיוק מרמזים על אושר עילאי), וגם כשאין לה מה להגיד ואיך בדיוק לעודד היא פשוט מחבקת חזק-חזק ואני כבר מרגישה יותר טוב, יותר מחוזקת, יותר מסוגלת לעמוד מחדש על הרגליים ולהמשיך הלאה. לכל אחד יש את מי שהוא מקור האנרגיה שלו, הדלק שזורם לו בין הורידים. במקרה שלי היא הייתה האחת שעזרה לי להתרומם כשהיה צריך ולקבל כוחות מחודשים. עברה חצי שנה ולא התחבקנו יותר. אני מאמינה שיהיה לנו איזה חיבוק קצר אי שם בתחילת השנה. זה לא ממש משנה לי. אני יודעת שהשנה כל חיבוק, כל מגע, כל מבט, כל שיחה, כל צחוק ובדיחה, יהיו בהחלט הפעם האחרונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
