הרשו לי לעניין אתכם בחוויה חזקה שקרתה לי היום.
ישבנו בשיעור תיאטרון והמורה שלנו הציג לנו כמה דיאלוגים וקראנו חלק מהם איתו.
הוא ביקש מידיד שלי שיקריא איתו דיאלוג מהמחזה ''עקומים''.
המחזה נכתב על סיפור הומוסקסואלי בשואה.

הם התחילו להקריא את הדיאלוג. הרקע הוא בעבודות הכפייה שהנאצים עשו (להעביר אבנים כבדות לערמת אבנים וככה בחזרה, כל היום).
מסופר על מקס והוראס, שני הומוסקסואלים שמתחילים לדבר במהלך העבודות בשקט, דיבור סתמי לחלוטין אך כאשר הצפירה להפסקה (עמידה בשמש בלי יכולת לזוז או להסתכל אחד על השני) הדיבור נהיה רציני. הוראס שואל את מקס ''אתה חושב על זה?'' והוא עונה לו ''מה זה זה?'' ''אתה יודע'' וכך זה ממשיך עד שלאט לאט הם מתוודים על המשיכה אחד לשני.

אתם יכולים לחשוב שהייתה אווירה מביכה בכיתה, שכולם צחקקו בלי הרף אבל לא. גמרנו להקריא את הדיאלוג (דילגנו על הקטע של האורגזמה מאי נעימות) והייתי בשוק, הם הקריאו את הדיאלוג בקול מונוטוני ושקט אבל היה שוק באוויר, כאילו זה בא וטלטל אותנו חזק חזק.

אני עדיין לא ראיתי את המחזה ואת הסרט אבל קראתי את התקציר ואני אראה את הסרט בקרוב, ולמי שעניין אותו, אני גם ממליצה, זה אחד מהמחזות הטובים שנכתבו והוצגו.

אבל עלתה לי השאלה הבאה- למה אנחנו היהודים מזכירים כל שנה את יום השואה, בוכים על רוע גורלנו ואנחנו בכלל לא יודעים שהייתה קבוצה אחת שסבלה יותר מאיתנו, ההומואים. שניסו להסתנן כדי לקבל טלאי צהוב במקום משלוש ורוד, כי היה עדיף להיות יהודי מאשר הומו. למה אנחנו לא יודעים שגם להם היה ליל רוע שהנאצים ביצעו בהם כמו שבנו ביצעו. למה לעזאזל אנחנו מזכירים את השישה מיליון שלנו שנספו (באכזריות רבה) אבל לא מזכירים את הצוענים, ההומואים, הסובייטים (מצור לנינגרד ועוד) ועוד המון המון המון.... אני יודעת סבלנו מזה קשות, אבל את היום הבינלאומי של השואה אנחנו לא מזכירים, אנחנו נותנים לו לעבור לידנו, אף פעם לא יכולים להודות שיש עוד מישהו שסובל חוץ מאיתנו...