עברו עליי כמה ימים די מחורבנים.
אני אפילו לא יכולה להסביר לעצמי מה עובר עליי, היה הרגע חופש ורק חזרנו ללימודים אבל פשוט אין לי כוח.

לא ללימודים אלא לחברים, אנשים בכללי. אני מוצאת את עצמי יושבת עם אנשים ואין לי כוח לדבר, להזיז את הפה, אין לי כוח להתאמץ יותר.
ואז אני נכנסת לבאסה. אני מתבאסת על זה שהלוואי והייתי יותר חברותית, אני מתבאסת על זה שאני מרגישה בודדה ועל זה שאין לי כוח יותר בכלל.

הלוואי וזה לא היה ככה. אני לקחתי יום חופש עכשיו כדי להתאפס על עצמי אבל אני פשוט לא מבינה מה קורה לי. התחלתי את השנה כל כך טוב, עם מצב רוח מעולה וכל הזמן שמחה ועכשיו אני פשוט מרגישה כמו סמרטוט מכל הבחינות. פשוט אין כוח יותר.

תאמת זה קצת מוזר כי בראש השנה אמא שלי וחבר שלה הושיבו את האחים שלי והילדים של החבר וסיפרו שנטוס להאיים הקנריים בחנוכה, בהתחלה זה היה נשמע כאילו הם עומדים להתחתן והבת שלו ואני הסתכלנו אחת על השנייה במבט של ''אלוהים רק לא זה!!'' בכל מקרה זה ממש נחמד שנטוס, פשוט חשבתי שזה ישמח אותי אבל עכשיו אני כל הזמן מרגישה בדאון.

אני חושבת שאולי כדאי לי להתחיל לראות פסיכולוג.
היה לי כשהייתי קטנה יותר אבל סבלתי כל רגע שם. אולי עכשיו אני באמת מרגישה במין משהו שאני חייבת לשחרר.

חשבתי הרבה על הפסיכולוג אתמול ואז חשבתי שאני פשוט צריכה יותר לשתף אנשים במה שאני מרגישה, למשל מה שאני עושה עכשיו, הרבה זמן לא עשיתי את זה ;)

בכל מקרה אז חשבתי על זה שאני צריכה לשתף את החברים שלי יותר במה שעובר עליי אבל אז נזכרתי שחברה שלי סיפרה לי שמישהי חושבת שאני הרבה פעמים מכניסה אותה לדאון..

לא יודעת. מבאס כל הסיפור. אני הכי רוצה להיות הזאתי המצחיקה והקופצנית (כמו שכתבתי פה פעם) אבל אני פשוט לא כזאת.
אני כן אנסה להיות יותר שמחה וחברותית. אני בהחלט לוקחת את זה כמשימה. לנסות לצאת מהדיכאונות הקטנים שלי ופשוט לזרוק את עצמי למקומות שבהם אני שמחה.

וזה מעביר אותי לספר מדהים שקראתי אתמול. אני לא מאמינה שהוא היה אצלי בבית ואף פעם לא קראתי אותו עד עכשיו.
קוראים לו ''על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי''.
קשה לי לתאר כמה הוא בא בזמן, אמנם הוא לא השכיח את כל מה שכואב לי אבל הוא הכניס כמה דברים לפרספקטיבות.
העלילה לא מפילה, זה בסה''כ סיפור אהבה בין בחורה לבחור שנמצאים במקומות אחרים בחיים שלהם.
מה שמעניין בסיפור זה הרוחניות, האהבה והחומות שמגינות אותנו.
פילאר, הגיבורה, מסירה מעצמה לאט לאט שכבות של הגנות, היא סוף סוף מתחילה לחיות, זורקת את החיים הישנים שלה כדי לחיות באמת וכדי ללכת אחרי האהבה.

אני ממש ממליצה לקרוא את הספר הזה, כבר הרבה זמן שלא קראתי אחד טוב כמוהו.