לא הייתי מגדירה את עצמי כשמאלנית או ימנית.
הייתי מגדירה את עצמי בתור אמצע, מרכז או פשוט כאחת שרוצה שלום, איך שתרצו לקרוא לזה.
בתור ימנית אני מבינה את הצורך בלחסל את החמאס, אני מבינה שמהלחמה הזאת צריכה לקרות ובתור ימנית אני אשרת במקום הכי קרבי שבת יכולה להגיע אליו, קרקל ואעשה את המיטב.

בתור שמאלנית אני כועסת על כך במלחמה הזאת דורשת כל כך הרבה, שכל כך הרבה אנשים מתים בה, שחלק מהערבים דווקא אין להם בעיה עם המדינה היהודית ואני חושבת שכן מגיע להם לחיות יותר בחופשיות במדינת ישראל וכן אני מבינה את הכאב והקושי שלהם.

אז המלחמה הזאת בעזה מפחידה את כולנו, וגם אותי. מאד.
כשמפציצים בצפון אני משקשקת, נסיונות החטיפה הרבים (שגם לי קרו השבוע) מפחידים אותי נורא, העובדה שרבים מהמכרים שלי בתוך עזה ואני חוששת לחייהם מפחידה אותי,האנשים שסובלים מהטילים כבר שנים מעציבים אותי נורא ואני חוששת גם לגורלם.

אבל שום דבר לא מפחיד אותי יותר ממה שהתגלה מהעם שלנו בשבועיים האחרונים.

לא יודעת אם הסתכלתם בפייסבוק, בעיתונים, אפילו לאינסטגרם זה הגיע, אנשים מביעים את דעותיהם (זכותם המלאה) השמאלניות או הימניות. ויודעים מה, אני בסדר עם אלו שאומרים מוות לערבים ונקמה, אני לא מסכימה אתם אבל אני לא אגיד על זה כלום כי זו זכותם.
אני לא בסדר עם כך, שאדם כמו חנין זועבי למשל, שאמרה דברים נוראים אני באמת לא מסכימה עם הדברים שאמרה אבל אחרי שאמרה את זה, כמות השנאה אליה נוראית, אנשים מרגישים שיוכלו להגיד לה מה שירצו ולעשות לה מה שירצו. אז לא זה לא הפיתרון. תאמינו לי שלהעיף אותה מהכנסת מספיק, לשלול ממנה את התפקיד מספיק לאשה כזו.

יש עוד כל כך הרבה מקרים שאני יכולה לספר עליהם כל כך הרבה דברים אבל אני רוצה לשאול, ממתי נהיינו עם כזה?
עם שבהפגנה בחיפה מרביץ לערבים, עם ששתי ילדות מעלות תמונה שלשנוא ערבים זו לא גזענות אלא ערכים, עם שבגלל דעותיו של מישהו אומר לו שהלוואי וימות בתאי הגזים או שישלח לעזה.

מה קרה לנו? מרגיש שמשהו השתחרר, משהו שפעם היה לו גבול.
חצינו גבול אדום מאד.

למה בזמן מלחמה, הזמן בו אנו צריכים להיות הכי מאוחדים שיש, דווקא בזמן הזה אנחנו מתפרקים.
עזבו שאנחנו אומרים לך תמות, עזבו את זה שאנחנו מרביצים. אנחנו משווים אנשים להיטלר, מאחלים לאנשים אחרים דברים על השואה, לאיפה הגענו?
ממתי זה בסדר להגיד דברים כאלו? למה מרשים לזה לקרות? מה לא למדנו?

כולם אומרים שגאווה להיות חלק מהעם היהודי אבל אני אומרת שבושה. פשוט בושה להיות חלק מהעם היהודי בשבועיים האחרונים. 

סליחה. אבל לא כולכם מבינים.

לקח לי הרבה זמן לכתוב את הפוסט הזה. חשבתי עליו הרבה זמן. מאז חטיפתם של שלושת הנערים.
אני אגיד בבוטות- הייתי מאד אדישה למצב הנערים, כמו שהייתי למצבו של גלעד שליט בזמנו, לא בגלל שלא אכפת לי מהם, לא בגלל שלא עצוב לי, אלא בגלל שאני יודעת טוב מאד מהן ההשלכות של המעשים האלו.

זה לא אומר שאני לא שונאת את החוטפים של גלעד שליט, את החוטפים ורוצחים של הנערים, את האנשים שיורים עלינו רקטות בכל יום. אני שונאת אותם על השקפת עולמם העקומה. על כך שילדים כאן לא יכולים לחיות בשקט . על כך שנערים צריכים להתבגר בעל כורחם וללכת לעשות דברים שקשים מנשוא.

בזמן האחרון כמו ששמתם לב היו הרבה סטטוסים בפייסבוק על נקמה, על ''להחזיר להם'', אסור לשתוק והתווכחויות רבות על כך. והנה דעתי על אותם סטטוסים קלי דעת. הסטטוסים האלו שיכול להיות שהושקעה בהם מחשבה ויכול להיות שלא, יכול להיות שנכתבו ממצוקה אמיתית. כל כותבי הסטטוסים האלו צריכים להבין מה הם מבקשים- מלחמה.

הרגשתם פעם מלחמה? את האימה הטהורה הזו? את נעילת הדלתות המתמדת, משטרה שמסתובבת באופן סדיר כדי לחפש טרוריסטים, את המאגרי אוכל בממ''ד, את הכאב של אח שהולך למלחמה, את השכול?

מלחמה היא קשה, ואנחנו פה בישראל צריכים להתמודד איתה באופן קבוע. במשך כל שנות קיומנו.
אז עכשיו זוהי השאלה שלי, ומה אם זה לא הדרך?

מה אם אפשר אחרת?
אני לא אומרת שאפשר להתקיים בלי צבא, בכלל לא. אני לא אומרת שאי אפשר בלי מבצעים, שאי אפשר בלי הרגעת רוחות אבל מה אם המעגל דמים הבלתי פוסק הזה יכול להסתיים באיזושהי צורה? מה אם נשנה את צורת המחשבה שלנו לשלום ולא למלחמה?

המעגל הזה לא יפסיק. אנחנו מדינה שלא תפסיק להילחם. אל תחייו באשליות של שלום.
כמובן שצריך את הצד השני לשלום אבל איך אנחנו בתור יהודים עושים את הצעד לשלום?
למה אנחנו העם שבוכה על ששת המיליון שנרצחו, הושפלו, עונו בגלל היותם עם ולא בגלל שום סיבה אחרת, למה אנחנו העם הזה גם מכאיב לעם שלם, ייוצר תרבות שנאה כלפיהם, גזען כלפיהם. למה אנחנו העם שצריך הכי להבין למה לא צריך לשנוא עם אחר שונא אותם כל כך?

אנחנו צריכים לפעול למען השלום. לא למען מלחמה. לפעמים מלחמה נחוצה אך כבר לא.
לאף אחד לא מגיע לחיות במציאות כזו של אימה. הגיע הזמן שנפעל לשלום.