הרגע הזה שסיימתי בו תיכון, אולי הרגע המאושר בחיי... סוף סוף מגיע החופש שאני כל כך זקוקה לו, סוף סוף בלי לחץ ויש לי ההזדמנות לעשות הכל בקצב שלי, סוף סוף לא צריך לקום ולנסוע כל יום למקום המחורבן הזה. אבל עכשיו אחרי חודשיים וקצת, פתאום הכל מרגיש מוזר. כשאני שומעת מסביבי את כל ילדי בית הספר מתחילים בקניות המטורפות לתחילת השנה, או שמציקים להורים בקניון מול החנות של הקרביץ... ואני, אין לי שום דבר לחזור אליו ב-1.9, אין איזו שגרה אין איזה קו מנחה. אני מתעוררת כל יום ב-10 בבוקר ורע לי. אני מהרהרת לעצמי איפה נעלמתי? אני לא אדם שרובץ במיטה כל היום, אני אדם פעיל, שתמיד עסוק במשהו ועושה משהו, אחת שמתעוררת בשש בבוקר והולכת לישון ב-12. עכשיו אני עוד אחת מבטטות הספה המצויות.
אני מפחדת מהתקופה הזאת, המוח שלי סביר להניח יתנוון עד שצה"ל יחליט לגייס אותי. כשהייתי בתוך שגרה רק התלוננתי כמה שאני רוצה לפרוץ מסגרות ולצאת ממנה לחופשי, וכעת אני מתגעגעת אליה. שלא תטעו אני נהנית מהחופש, זה מה שכל חיי רציתי, אך עם החופש נעלמת השגרה, ומתחיל לו חוסר מעש ומחסור בעיסוק.
כינוי:
~Young Wild & Free
בבלוג זה
בכל הבלוגים
