מגירת שולחן הכתיבה

Orpheo's blues

אורפאו!? המבריק, המהולל!

אורפאו היפה... אורפאו האומלל...

מי היה מאמין שכאן אפגוש אותך?

האין זה בחלום? –

מי היה מאמין שאסתובב גם כן בגהנום?!

אז בוא, נשב על כוס קפה,

או משהו חזק יותר,

אפשר לשתוק,

הכול שומם,

אין צורך למהר.

אורפאו, גדול המשוררים,

תשיר לי את שירך!

אבכה איתך, אצחק איתך, אהיה כאן בשבילך.

ספר לי, כמה שהיא חסרה לך...

כיצד נתת לאהבתך לשלוט בך –

אפשרת לה לבעור בעוצמתה,

הקשבת לקולה המטורף,

הנחת לה לפעול על דעתה.

פניך כה קורנות מאור פתאום –

אתה חושב עליה, על אאורידיצ'ה,

אהבתך האמיתית, אחת והיחידה.

היא התייסרה לאורך כל הדרך –

התחננה, הפצירה, כעסה:

"לו רק מבט חטוף אחד – לדעת!

אין טעם להמשיך לצעוד בחוסר וודאות,

אין בשביל מה לחזור, אין טעם לחיים,

בבקשה, לו רק מבט אחד,

כהוכחה!"

אך, ידידי, ולו יכולת

להיעזר מאט בהיגיון!

לא לנמס רק לנשמע קולה,

לא לציית לתחנוניה המתוקים

ולחכות.

עוד רגע ורגע להשלותה

עד סוף הדרך,

לא להביט אל תוך עיניה ...

על רגעים פזיזים של אושר

אתה לנצח מתאבל.

קבלת קול לשיר על אהבה

ולא השכלת לעמוד בעול האושר,

שרשרת של שגיאות –

סייעת למותה.

כעת נקראת נפשך,

כולך כאב שאין לשאת,

יום ביומך מלא בשכול,

געגועים לנצח על עולם אהוב שמת.

אורפאו, יקירי,

הרשה נא לי להישאר כאן לצידך.

אבכה איתך, אכאב איתך

האם תוכל למחול לעצמך?

ואנא, אל תשאל אותי, מדוע

הגעתי עד לכאן להיות איתך.