אוף, רשמתי פוסט שהיה לי ממש חשוב לרשום אותו ולא מצאתי אליו זמן השבוע - ונמחק לי.

מסתבר שגם דברים עצובים יכולים להגיע מהמקומות שהכי פחות תצפה להם, ישראבלוג - למה? );

אני ממש אקצר, כי כבר די מאוחר ואני קמה עוד כמה שעות מועטות:

השבוע פגשתי לראשונה באדם שהיה אמור להחליף אותי בתפקיד, לאחר שבועיים שחזרתי לתפקיד. (עקב חוסר נוכחותו)

לפני שעוד הכרתי אותו - חשבתי שהוא אדם שמתקדם בזכות הקשרים שלו, עוקץ את המערכת, ובקיצור - מחפש לעשות כמה שפחות.

אבל הגורל צחק לי בפנים והראה לי כמה שאסור לשפוט בן אדם, בטח ובטח לפני שמכירים אותו.

יצא לי השבוע להכיר את אחד האנשים המרשימים שפגשתי בחיי. (מרשימים מבחינת האופי, כמובן)

מכירים את יריאת הכבוד שחשים כלפי המבוגרים?

זו אותה התחושה כמעט שנוצרת אצלי כלפיו.

הוא אדם בוגר מאוד לגילו, צנוע, ושקט - אך רק מי שמעמיק לראות ולשאול יוכל לראות זאת.

רואים שעיצבו אותו שנים של עשייה, הדרכה, תרומה, ולא פחות חשוב - אמונה.

אומנם הוא החדש בתפקיד, אך אני מרגישה שדווקא לי יש כל כך הרבה ללמוד ממנו.

המזל שיחק לי הפעם, והתפקיד הבא שהוא מקבל (עקב זה שהוא לא מחליף אותי בסוף) הוא משרד לידי.

מצפה בכיליון עיניים לעבודה המשותפת ולתהליך הלמידה הארוך.

אילו ידעתי את כל הדברים שאני יודעת עכשיו לפני שהתגייסתי, הייתי היום במקום אחר לגמרי.

זה יהיה שקר גס לאמר שאני לא מקנאה בו שהלך לשנת שירות, ושאני לא מקנאה בחבר שלי שהלך למכינה.

יש דברים שתמיד יגרמו לי להרגיש שאני נשארת מפגרת מאחור בעמדה נחותה הרבה יותר.

אני יודעת שאני לא צריכה להרגיש ככה, אבל לפעמים ממש קשה לי שלא להרגיש נחותה - ורק השבוע הצלחתי לשים את האצבע על המילה הזו.

תמיד הייתה לי את התחושה הזו ולא הצלחתי לחלוטין להגדיר אותה.

אולי זה מה שהופך אותי לכזו ביישנית לפעמים..

אני רוצה להיות מורה.

אבל עם יכולות העמידה, ההדרכה וההנהגה שלי - לעתים, זה רק נראה כמו חלום ילדות.

זה לא קל לי לרשום את זה ככה...

וזה גם לא פשוט לחשוב על זה ככה.

ג'ון מאייר,

כמה שלווה אתה יכול להעניק..