"כבר אז חששתי מן הכתיבה.
בסתר לבי ידעתי שהיא כרוכה בהסתכלות כואבת,
אך לא תארתי לעצמי שהיא תהיה לי במרוצת הזמן מחסה ומקלט,
שבהם אמצא לא רק את עצמי, אלא גם את אלה שהיו עמי ופניהם נשתמרו אצלי."
- אהרון אפלפלד, "אבי ואמי"
בהסתכלות לאחור על התקופה הקצרה שעברה עליי מאז אותו יום -
עברתי הרבה.
אני כבר לא שבר כלי כמו שהייתי בעבר.
אני בוכה כשהרגש הנכון מציף אותי, ולא מתוך צער.
למשל, בהסתכלות מתי כן בכיתי בשבועיים האחרונים - זה היה כשאחד הקצינים מהענף שלי עזב רשמית.
למרות שהוא כבר עזב לפני שלושה שבועות, השתייה הרשמית הייתה שבוע שעבר.
נדמה לי שרק כשיש ציון רשמי לאירוע כלשהו, יוצא לנו באמת לחשוב על המשמעות שלו.
(הלא ככה זה עם חתונות, חגיגות של תקופה ביחד, ימי הולדת, וכד'?)
הלב נוהג להדחיק את מה שהמוח לא לגמרי מעביר...
וכשרשום לי בלו"ז - שתיית פרידה - הבנתי שזו שתיית פרידה.
בשתייה עצמה לא בכיתי, אם כי במשרד לאחר מכן.
ההשערה המתקבלת היא שבכיתי כי היה לי עצוב להפרד ממנו, ולא שזה לא נכון - אבל בכיתי כי שמחתי.
אותו יום התחיל בריקנות עצומה.
זה היה יומיים אחרי ש"נפרדנו", ורק ביום שני נחתה עליי תחושת הבדידות העקומה הזו.
אבל ההכנה שלי לשתייה (גם אם זה קשה לי לדבר מול כה הרבה אנשים במעמד כה חשוב -
זה היה לי מספיק חשוב כדי להתאמץ לדבר בשתייה שלו בכל זאת),
השתייה עצמה והדיבור שלי איתו לאחר מכן - גרמו לי להבין משהו שנטמע איתי לאורך כל השבוע,
וגרם לי להסתכל על שאר הזמן שחלף מאז בגישה כה חיובית.
יש סביבי אנשים כל כך מדהימים, אנשים ששווה לחייך עבורם,
ואם יש לי אנשים כאלה בחיי - אין לי שום זכות להיות עצובה.
הוא בן אדם כל כך מדהים.
יש בו כל כך הרבה רגש, אכפתיות, וחום.
אמרתי לו שהוא כמו משפחה עבורי.
והוא דואג לשמור איתי על קשר למרות התפקיד החדש, הלחץ בעבודה והמשפחה שלו. (הוא בן 35)
זה כל כך לא מובן מאליו.
אני רק רושמת על זה ובא לי לבכות שוב,
אני כל כך אוהבת את המקום שאני נמצאת בו בצבא.
וכל כך זכיתי למפקדים וקצינים כמו שיש סביבי כרגע, אין מילים לתאר.
הקטע המוזר בכל העניין - זה שהקשר שלנו כל כך התחזק רק כשהוא עוזב.
והחלטתי שאני לא רוצה שזה יקרה יותר,
אני לא רוצה ללמוד להעריך רק אחרי שאני מאבדת,
אני רוצה להנות מכל הדברים הנהדרים האלה גם כשהם לצדי.
ואני חושבת שהיחס שלי אל המפקד שלי הוא יחס יותר חם מאז.
אפילו הבאתי לו מעין חצי חיבוק בשתיית הרב"ט שהייתה לי לאחרונה.
אני משתפרת, ומקווה שאשתפר כמה שיותר מהר.
אני רוצה להיות מהאנשים החמים האלה, החייכנים, הפתוחים - שכולם מרגישים בנוח לפנות אליהם.
אבל אני לפעמים יוצרת תדמית של בן אדם מיסתורי וסגור, שמעתי את זה לא פעם.
מעניין איך אני עושה את זה, עד כמה זה נכון, ועד כמה זה קל/קשה לפתור את זה.
ניסיתי גם להתייחס לאמא שלי ביותר סובלנות.
למי פה לפעמים לא היה סבלנות להורים שלו אז הוא דבר אליהם באדישות שכזו?
אז לי זה גם קורה, אולי יותר, אולי פחות מאחרים..
אבל זה לא משנה, אני מנסה לתקן את היחס האדיש הזה להורים.
זה מרגיש לפעמים קצת יותר מדי אדיש..
למען האמת אני לא רואה הרבה התקדמות.
אבל עכשיו אני כבר יומיים ברצף עם אמא שבאשפוז בבית חולים (אשפוז זו לא מילה אסורה, אל דאגה - הכל בסדר!),
אז אולי משהו כן משתפר ואני פשוט לא שמה לב.
אני אנסה להשתפר מחר, ביום האחרון שלה שם.
האם השתנתי בתקופה האחרונה?
אני לא חושבת.
מה שכן, אני פשוט יותר מעריכה את מי שמסביבי.
חברים שלי כל כך עזרו לי בתקופה האחרונה, זה כל כך מאיר אותי מבפנים.
יש לי חברים מדהימים אחד אחד.
למדתי להעריך גם את קבוצת החברים שאני בדר"כ פחות איתם, וזה דבר נדיר לגביי כשזה נוגע אליהם.
בכנות הם היו חברים אופציה ג' שלי, אבל בכל זאת חברים טובים ממש, ואנשים אדירים, ומגיע להם שאני אעריך אותם על זה.
ניסיתי פחות לנטוש ולהבריז ממפגשים איתם ולראות אותם הסופ"ש הזה - והאמת שהצלחתי בגדול.
הבנתי כמה היחס שלי היה שגוי כלפיהם..
הם חברים טובים ואני צריכה להשקיע בהם לא פחות מאשר בשאר קבוצות החברים שלי.
אכפת להם ממני גם אם היה נדמה לי שלא לפעמים.
וזה כיף לראות את כל האהבה הזו..
ובעיקר - כיף לי להכיל את כל האהבה הזו.
מאיפה באה ממני המרירות והקור שהיו בי?
האם התפנה לי איזה מקום בלב לאנשים אחרים במקומה?
למדתי להכיר את עצמי יותר טוב מאותו יום, ופי כמה וכמה את הסביבה.
ולשאלה המעניינת ביותר -
מה הלאה?
את האמת? לא יודעת.
קשה לי לראות מעבר למטרות וליעדים שהצבתי לעצמי, אני רק מקווה לעמוד בהם.
ואיך אתנהג עם חברים לידו?
ומה עם המשפחה המדהימה שלו שאני כל כך אוהבת?
ומה איתו?
ומה איתי, הלאה?
מה או מי יהיה בעתיד שלי?
והאם אני באמת זקוקה למשהו כרגע,
כשיש לי כל כך הרבה דברים לאהוב בחיים שלי?
נחתם ולא תם,
מעיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Maa
