חשבתי על הרבה דברים היום.

רציתי לכתוב על הרבה מהם, אבל נתחיל עם מה שאולי יגביל את מה שאכתוב.

• זמן

לפני ההכנה, בכל יום הייתי עושה משהו.
לאו דווקא בקטע של לצאת, אלא יותר בכיוון של להספיק דברים שאני רוצה לעשות, קניות, סידורים, ובעיקר - חבר וחברים.

ולפעמים, זה היה מעמיס עליי, ולא פעם אנשים טענו שאני "זונחת" אותם.

ואז.. באה ההכנה, והיה לי בערך תירוץ להכל - "אני חוזרת רק בסופ"ש" / "סוגרת 21" / "אני רוצה לראות את חבר שלי".

ואז, למי שבאמת קורא פה - נפלתי מההכנה, וחייתי את חיי היומיות הסדירים שלי.

והשבוע הראשון היה מטורף כקודמיו, אבל משהו באורח חיים הזה לא התאים לי, והחלטתי שהשבוע אני לא עושה הרבה.

אז מה כן עשיתי השבוע? רק אתמול אחרי שבוע ריקני למדי בא אליי ידיד לשעתיים. (אה, ויום לפני זה חזרתי ב-9 הביתה כי עשיתי סידורים לבית)

אבל.. באמת שלא עשיתי משהו מיוחד השבוע. ולא הרגשתי שאף אחד גם מתאכזב מזה.

עדיף שבוע עמוס ומעייף על פני שגרה שקטה ונוחה? יש מצב.

צרות בגן עדן, מה שנקרא..

אבל אני לא בן אדם של שגרה, כנראה, ועם כמה שאני נורא אוהבת להיות בבית, כנראה אני צריכה להכריח את עצמי אחרת כדי להרגיש קצת חיה~

כי כרגע, כל הזמן הזה, כל השבוע הזה - סוג של בוזבז.

לפחות למצוא עבודה, או לעשות כושר, אבל הכל נדחה..

ולפעמים זה גם בסדר לנוח איזה שבוע, אבל הזמן כל כך כל כך יקר.. כל כך.

אני מתגעגעת לאמי שבחו"ל כבר שבוע, שזה פעם ראשונה שאני מרגישה ככה - כל הפעמים שהשארתי אותה בבית והלכתי עם חברים..

אז ככה זה מרגיש.

שגרתי, יבש, משעמם..

במחשבה נוספת - אם כל המשפחה שלי הייתה פה לא היה לי כזה שגרתי ומשעמם.

• תפקיד

האדם כל הזמן מנסה להשתפר ולשאוף להיות יותר טוב, זה טבעו שלו.

אבל לפעמים נדמה לי שאני מרבה לנסות להיות טובה יותר במחשבה ולא במציאות, וקשה לי להפוך את המחשבה למעשה.

משהו בי איטי, חורק וקצת חלוד עם חזרתי לתפקיד, למרות שזה לא נכר כל כך עבור אחרים.

אני צריכה עוד להתעורר, לנער את עצמי, לקחת את עצמי בידיים.

זה לא שאני לא עושה את התפקיד, פשוט אני יכולה טוב יותר.

לאט לאט, אני מאמינה שזה יעבור.

ומחר, סוףסוף, אפגוש את המחליף שהיה לי כשעזבתי להכנה.

הוא היה באיזה שבועיים גימלים אז לא יצא לי לפגוש אותו מאז שחזרתי..

מחר נראה מה עושים איתו, מה שכיף לדעת - שהמקום שלי פה בטוח.

בזכות האנשים הנהדרים שמרכיבים אותה..

כלכך אוהבת את המקום הקטן, המשפחתי, והאישי הזה ~

מאז שחזרתי מההכנה - אני לא זוכרת שום שביזות בשום יום.

אחרי שינוי קיצוני בהרגלים, לומדים להעריך.

החלטתי לבוא מחר בגישה הכי טובה שאפשר עבור המחליף החדש ולקבל אותו יפה,

למרות שעצם קיומו בהתחלה קצת מעיק (בצורה די ילדותית), אבל בסך הכל אני לא רוצה ליצור לו תחושה עוינת.

• קצונה

כבר אמרתי שכל יום אני מחליטה משהו שונה?

כי עכשיו זה ירד לכל שעה.

וכל תמונה שחבריי מההכנה לקק"צ מעלים מהקורס עצמו - צובטת תמיד.

כל תמונה מעלה מחשבה של - ומה אם הייתי עכשיו שם, איך הייתי מרגישה? ואם לי היה עכשיו נשק? ואם הייתי קמה מחר בחמש? ומעבירה שיעורים?

המחשבות האלה לא פוסקות לרגע, בייחוד עם כל תמונה וצביטה.

• ידע

ידע זה בהחלט כוח.

אילו הייתי יודעת כמה דבר טוב זה מכינה לפני גיוס - כנראה שגם אני הייתי הולכת.

אני מרגישה שהרבה מהלכים שלי בתקופה הזו שגויים..

בין אם זה דברים שאני אומרת ומרגישה ובין אם זה מעשים שנעשו.

חבל שאי אפשר לפעמים לשלוט על רגשות "שגויים".

ומעשים?

כל הנפילה שלי כנראה הייתה סוג של כשל.

ועכשיו אני מחפשת מטרה.

אם המטרה העיקרית של רוב החיילים זה להשתחרר - אז אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו.

זה יגיע מתישהו, זה בטוח, ולפני שהשירות הזה יחלוף על פניי - אני חייבת לעשות עם עצמי משהו.

לחשוב על להפרד מכולם ולהתחיל את התקופה הכי מפחידה בחיים - זה לא משהו שאני מאחלת לעצמי כרגע, אבל אני יכולה להבין הרבה אחרים שכן.

ואם אין לי את המטרה הרגילה הזו שיש לרובם..

אז מה יש לי?

ועם כמה שזה פסימי, אל תטעו לחשוב שאני כזו דכאונית.

אני רק צריכה מטרה, ואז אפסיק ללכת סחור וסחור.

"ההחלטות הכי חשובות בחיים נעשות בין רגע", הא?

כי אם קצת אבדתי או אאבד כיוון,

אקרא את זה, 

ומיד תנחת עליי שלווה שכזו.