אני עדיין לא יכולה לפרט יותר מדי על החוויה הזו שהייתה לי אבל אני אשתף בחלקים ממנה.

זה היה כשהייתי בכתה ו' או ז', אבא התווכח עם אמא, גם היה נדמה לי שהוא גרם לה

לקבל מכה בראש אבל אני לא זוכרת ב100%, כעבור כמה רגעים, הוא יצא מהחדר,

לקח מחדר אחר מאוורר שישב שם בנחת ופשוט זרק אותו,

המאורר המסכן עבר את כל המסדרון באוויר, ואח"כ כשהסתכלתי ראיתי שהמאוורר

לגמרי התעקם בחלקו הקדמי, אני לגמרי התחרפנתי באותם הרגעים, אפילו הרבצתי

לעצמי וככ כעסתי אבל הרגש היותר חזק היה עצב עצום!!!!!!

היה יום נוסף, בעיקרון זה קרה בלילה ככה שזה היה קטע מפחיד, באותו היום

הוצאנו את הבגדים שלו מהבית לבחוץ, החלפנו מנעול. הוא חזר מאוחר בלילה,

בהתחלה הוא קרא בקול יחסית סביר. הקטע הממש מפחיד שלא הרבה

אחרי הוא התחיל לצעוק באופן שאף פעם לא שמעתי אותו צועק ככה..

הרגשתי פחד ענקי שמשתלט עליי..

גם חשבנו שבשלב מסוים הוא ניסה לשבור את אחד החלונות הקדמיים.

מה אומרים? החיים ממש כמו בסרט, כנראה שבסרט הלא נכון.

עכשיו לנושא קצת אחר, אוכל, איך לא?...

הייתי רוצה בכלל לא להצטרך לאוכל כי הוא פשוט משגע אותי,

או יותר נכון אני את עצמי, פשוט נמאס ככ מאוכל..

אני מרגישה שלאחרונה במיוחד התקשורת שבמשפחה נהפך להיות כמו בין זרים מוחלטים,

אפילו בין "רומייטס" (שותפים) יש יותר תקשורת.

נתראה, המקווה.

אם הייתי יכולה, הייתי אוכלת בוקר צהריים וערב סלמון!!

אני ככ מכורה לדג הזה, במיוחד ברוטב דבש שהופך את

הדג לעוד יותר מרגש מהרגיל..

התמכרתי לסרט- נערה בהפרעה, אומנם בגלל הסיבה ששידרו אותו מלא פעמים (כמעט 6-7 בשנה האחרונה)

מה שגם אומר שזה סרט מוצלח, ואני אוהבת את הסרט במיוחד בגלל המשפט הכמעט האחרון שבו שנאמר עי השחקנית הראשית:

"הן לא מושלמות אבל הן החברות שלי"

בנוסף, הרגשתי כזאת הזדהות עם רגשותיה של 'סוזנה', חוץ מהעובדה שיש לי את ההפרעה שיש לה, אישיות גבולית.

סרט נוסף שאני ראיתי ביום ששי סרט בשם "אבודה", בדרך כלל אני לא אוהבת סרטי מתח אבל הסרט הזה היה מוצלח ביותר!

היה קטע בסרט שהכוכבת ברחה מהמשטרה במכונית וגם אחכ רגלית, הרגשתי כזאת התרגשות

וחשק של "גם לצאת למרדף שכזה" ובנוסף אני מרגישה שנורא מתחשק לי לעלות על כביש המירוצים

ולהיות נהגת מירוצים, זה מרגיש לי ככ עילאי..

ובנוסף שיחקה בו שחקנית שאני דיי אוהבת, היא שיחקה גם בסרט "ילדות רעות", זוהי אמנדה סייפריד..

איך מתחשק לי עד מאוד להיות צלמת עם מצלמה כזאת מקצועית ויפה

לצלם סצנות מגניבות ומעוררות מחשבה, מעוררות יצירתיות

כאלו שיעשו גם לכם חשק להיות צלמים

גם תמונות כאלו של רגעים קטנים מהחיים, כמו טיפת מים שנוטפת עוד רגע מהעלה

וואו זה נשמע פואטי ועמוק משו...

השבוע אמי אמרה לי משפט שדי הכעיס אותי  אך יותר מכל, העציב אותי עד מאוד.

באתי לחבק אותה והיא אמרה לי לעזוב אותה..

אחכ היא אמרה שלפעמים אני צריכה לשמוע לא.

האירוניה שבדבר ש-99% מהפעמים שאני באה לחבק אותה או מבקשת חיבוק, היא אומרת לי לא!

מחילה על ריבוי הסמיילים בפוסט זה!

משהו קטן לסיום, אם יש לכם בלוג או אפילו אתר, ואתם מעונינים בעיצובו,

אני מזמינה אתכם לבקש ממני, אני יותר מאשמח לעצב בשבילכם!

ושנשתמע עד לפוסט הבא, האחת שמקווה.

חג פסח כשר ושמח!