פוסט 1:
אז איך זה התחיל בעצם..
קוראים לי מאור והסיפור שלי מתחיל כשנולדתי.. אבל זה עוד לא מעניין
אני בן 19 גר בצפון, ואני חושב שהשתגעתי , איפהשהו.
בתחילת השנה עשיתי שנת שנת שירות, פרשתי באמצע .
כעבור חודשיים התגייסתי לצבא - ואז זה התחיל .
התחיל? , אני אספר איך זה נגמר.
השתחררתי על נפשי...
עשיתי טירונות פשוטה 5 שבועות , סיימתי אותה ואז הציבו אותי בפיקוד העורף..
במהלך השבוע ההוא נכנסתי לדכאונות , שאני בתור הבן אדם הכי אופטימי ושמח נכנסתי לזה,
הדכאונות התחילו להיות כבדות וניהיו לי התקפי חרדה , הייתי נחנק, צוחק , בוכה מזיע , קופא מקור והכל
במהלך של 5 דק בלבד!
באחד מהימים נכנסתי לרופאת היחידה ואמרתי לה שאני רוצה להתאבד, וכדי שאני לא אעשה את זה שתשלח אותי לטיפול
היא הייתה בשוק זה היה נראה כמו אמא רוסיה שמתאבלת על הבן שלה , היא בכתה בישבילי כבר חשבתי שאני מת...
שלחו אותי לבי"ח ורצו לאשפז אותי משום מה סירבתי , כי לא האמנתי שהם יוכלו לעזור לי , בכל זאת הם לא קשורים למערכת הצבאית.
כעבור יום ראיתי קב"ן (פסיכולוג צבאי) וכמובן שהיא צחקה לי בפרצוץ כי חשבה שאני משקר?
כעבור 5 דק ראיתי פסיכיאטר צבאי , שהוא בשלו . נתן לי כדורים אמר לי לך הביתה וניפגש עוד חודש.
(חה אם ניפגש), חזרתי הביתה לקחתי את הכדורים ובתקווה שהם יעזרו לי ? לא הם לא עזרו
-קיבלתי התקף חרדה אני לא זוכר מה קרה לי בדיוק אבל בפלאשבקים אני זוכר שרגע אחד שכבתי , ורגע שני
עמדתי בחלון מקומה 3 (גבוה) והסתכלי למטה , רגע אחד אמא שלי מחזיקה אותי ומושכת אותי אחורה רגע אחר אני בבי"ח
מסטול מהכדורים שסיממו אותי.
שבועיים וחצי אשפוז , מחלקה פתוחה כל יום כדורי הרגעה, ובסופם שחיררו אותי מהצבא, סה"כ שירות צבאי- חודשיים.
מה זה עשה לי ? שיגע אותי דיכאונות , פחד לפעמים , אבל כשאתה יוצא החוצה אתה חייב לחייך לעולם כאילו הכל בסדר.
וכשאנשים שואלים : "הכל בסדר?" אתה חייב לענות : "כן, מצויין" כי אתה יודע שלא באמת איכפת להם.
עד הפוסט הבא שאני אספר מה טוב ניהיה לי מכל הסיפור הזה .. וכמה למדתי על החיים.
אשמח לשמוע על סיפורים דומים 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
