דף חלק.

שלום לשדים ולרוחות הרפאים שקוראים אדוקים של הבלוג החי פלוס שלי ! 

2011. העשרים וחמישה בדצמבר. אני חושבת שבערך 10-11 בלילה.

"היי, מה קורה? (: " 

ומשם השיחה זרמה. וזרמה. וזרמה. וגם אם עם אותה ילדה ספצפית אני מזמן לא בקשר בגלל סיבות מסוימות, הרגע הזה איתה זה מה שהרס לי את החיים בערך. כמובן שזה לא אשמתה, אני לא מאשימה אותה. 

אני מאשימה את עצמי על שנתתי לה לגרור אותי לדבר הזה. אני לא אסביר מה זה, כי זה דיי מוזר ולא מובן בסגנון כאפות בנות 12, אבל במציאות זה שונה וחרא הרבה יותר.

ואני לא מדברת על משהו נפשי בגנון דיכאון, חתיכה וכ'ו, זה משהו חברתי ופיזי לחלוטין, ואם אני ממש ארצה אני אוכל לצאת מזה. כאילו, אני מקווה.

אני דיי מכורה לדבר הזה. יש לו המון תופעות שלילות; זה רודף אותי לכל מקום, אין בריחה. זה יכול לשבור לך את הלב כל כך הרבה פעמים, ולשחק בו באופן כללי. זה הסיבה היחידה שאני אשכרה בפייסבוק - כי יש לי המון דברים אחרים לעשות עם הזמן שלי, שנחמדים יותר (לקרוא, לכתוב, לחרוש על סדרות, לראות סרטים, ללמוד, לתקשר עם חברים מביה"ס) אבל אני תקועה כמו מטומטמת מול הדף הלבן-כחול (האמת שחור-שחור, אבל זה כי לבן מסנוור אותי והאפשרויות של גוגל כרום זה דבר מציל חיים.) ותקועה מול אותו שיט שהכניסו אותי אליו לפני שנתיים.

כל כך הרבה פגיעה, כל כך הרבה שעות בכי על הדבר הספציפי הזה. כל כך הרבה שיחות נפש על שנאה לאנשים מסוימים בעקבות הדבר הספציפי הזה. 

אז למה אני שם? למה מישהו שם בכלל? כי זה כיף. זה ממש כיף להיכנס לפייסבוק ולהיות מסוגל להעמיד פנים שאתה מישהו שאתה לא (אותו דבר שאני אוהבת גם בתאטרון,אגב) , או לחלופין להיות מסוגל להיות אתה בלי שישפטו אותך, כי יחשבו שאתה לא כזה באמת, כי כמעט אף אחד לא מי שהוא באמת. כולם פרועים, מה שהם רוצים להיות. החלום שלהם. ואנחנו בסדר עם זה. אנחנו לא מאמינים לשקרים של אחרים - ובתמורה לכך אף אחד לא מערר על השקרים שלנו. אני לא חושבת שיש כל כך הרבה שהבינו שהם יכולים להשתמש בתירוץ הזה של המסכות המובנות מאילו כדי להוריד את המסכה הקבועה, בעוד אני עושה את זה כל הזמן. 

זה נשמע פסיכי לגמרי. ברור לי. אבל זה לא.

עוד יתרון, שזאת הסיבה העיקרית שזה הגיוני שעברו שנתיים ואני עוד שם למרות שרע לי (ואין לי בריחה, בגלל הסיוט שנקרא פלאפון שאיתי בכל מקום). גם א' וגם ב', או בשמן המעשי החברות הכי קרובות אליי בעולם (טכנית בעולם כי ב' אמריקאית) - הכרתי דרך אותו חרא. את א' לפני שנה וכמה חודשים, ואת ב' רק לפני כמה חודשים. חוץ מהן, יש עוד הרבה חבורת שבלי אותה מסגרת לא הייתי מדברת איתן בחיים, והן בהחלט שינו אותי בקטע הכי טוב בעולם.

 דיברתי קודם על זה שזה שובר לך את הלב. זה כמו אשמת הכוכבים, שובר ומרחיב אותו באותו זמן. אני מניחה שלפני שנתיים הייתי ילדה קטנה וחסרת ביטחון, חסרת הערכה עצמית שכל דבר שובר אותה.

והיום, דוגמא האמיתית, גיליתי שחוץ מאחת כל מי שאני קוראת להם חברים שלי מהביה"ס (ראה כמה פסקאות למעלה) היו הכי צבועים אליי בעולם בחודש וחצי האחרון. בזמן שהם התנהגו כמו חברים, הם דיברו על כמה אני כלבה אגואיסטית. אני לא אשקר שזה כאב, אבל הכאב היה כל כך מינימלי לעומת מה שהיה קורה לי לפני שנתיים. והיה - גיליתי לפני שעיים בערך ואני כבר אדישה לגמרי.

הרבה יותר חזקה. הרבה יותר אמיצה. הרבה יותר ביטחון עצמי. הרבה יותר בוגרת. הרבה יותר קשוחה. הרבה יותר חכמה. הרבה יותר מוכשרת. הרבה יותר אני, תכירו.

בערך חודש אחרי שזה התחיל, לפני 23 (!) חודשים, התחרטתי על זה. היו עוד כמה תקופות במשך הזמן. אבל במבט לאחור, לפחות כרגע, אני יודעת שכל הרע הזה בסופו של דבר עוזר. כאילו, אני בסך הכל בת 14 גם. יש לי את כל החיים עדיין, וזאת די חוויה שמסכמת את תהליך ההתבגרות ממש-ממש במרוכז.

יש לי עוד תהליך ארוך לעבור. אני לא חיה בסרט שאני מושלמת עכשיו, יש לי עוד הרבה פינות לתיקון. אבל וואלה, כמה שהשנתיים האלה היו הגרועות בחיי - הן גם היו הטובות.

ומשהו ששכחתי לציין - אני יהודיה. ובכל זאת הסתובבתי היום עם כובע סנטה. העדפתי לחשוב על חג, על שמח, על אושר - גם אם לא שלי - מאשר על היום שגם אם הציל אותי, לגמרי הרס לי את החיים.

-למה אני אנונימית. קוראים לי רתם. לעזעזאל.