לרוץ מרתון עם אולסטאר שחורות

הפוסט הבא מוקדש לגברים שחושבים שזה בסדר. לגברים שמסוגלים להסתכל לעצמם בעיניים מול המראה ולא לנפץ אותה לרסיסים ולא להביט בעצמם שוב. לאלה שלא אכפת להם, שמוכרים נפש תמורת סיפוק רגעי. לגברים שגורמים לנו, הנשים, לפחד מכל גבר, מהחשש שהוא בן זונה כמוכם.

לכם,

אני רק בת 15. החוויות המיניות שלי הן... כלום וחצי, בעצם. אני לא הבחורה שמתייגים כ"כוסית". החזה שלי הוא בקושי C. 

אני נראית בסדר, אבל האם זה נותן לכם שם, שעוברים באוטו שלכם, סחבקים שנוסעים 50 קמ"ש מעל המהירות המותרת, לגיטימציה לשרוק לי, לזרוק לי הערות מיניות, שגם לי הן נראו בסדר בעצם, סתם רגע מעצבן שעובר.

אני לא אשקר לכם, אני לא מוטרדת ממילים כמו שלכם יומם ולילה. זה מציק לשניה, זה קורה אינספור פעמים, אבל אף פעם לא נתתי לזה יותר מדי משקל, עד שהבנתי שמה שנורא כאן הוא העובדה שאתם חושבים שאתם יכולים לעשות את זה. 

מה יוצא לכם מלזרוק לנערה בת 15 הערות כמו "תמצצי לי" "זונה" "כוסית" "כלבה" והצעות מפגרות כאלה ואחרות? זה הופך אותך לגבר?

אם כך, גברים כמוכם הם פשוט עם בזוי.

אחרי השלב הזה, שאני מאמינה שלמרבה הצער כל אישה ונערה עוברת, מגיע השלב של האחד-על-אחד. השלב בו הוא התיישב לידי באוטובוס, דוחק אותי אל החלון בגופו המיוזע, ומנסה לפתח איתי שיחה. אני רק שומעת את המילים המגעילות שיוצאות מפיו, כאילו היה החבר שלי, "מותק" "חמודה" "יפה" "מקסימה". אני מחליטה שאני לא רוצה להישאר לגלות שהוא יודע לא רק לדבר, ומנסה לצאת מהספסל הזוגי. האיש הדוחה, אחד משלכם, חסם לי את היציאה בידו, ושאל "מה, מתוקה, כבר הולכת?". הנהנתי, לחוצה, ורק כשהבין שבאוטובוס מלא אין לו סיכוי לא לתת לי לצאת, שחרר את המחסום הידני, והשאיר לי משפט אחד אחרון להקיא אחר כך, בלילה, "תודה על נסיעה מהנה, חמודה".

מי אתה חושב שאתה, אני רוצה להבין. 

מי אתם חושבים שאתם?!?!

למה אתה חוסם לי את המעבר? למה אתה קורא לי בשמות כל כך מתקתקים, כל כך דוחים על שפתיך, שאגלי זיעה נוצצים עליהן? למה?

זה עשה לך הרגשה טובה? זה גברי שבחור שיכל להיות אבא שלי מתחיל איתי וחוסם לי את המעבר? זה נחמד לו שה"מתוקה" אחר כך רוצה להקיא כל מה ששמעה החוצה, כי זה כל כך מגעיל ומשפיל שאני כל כך חסרת אונים מולכם, מפגרים, ולא יכולה לעשות דבר.

אני יודעת שלא אהיה מסוגלת ברגע קשה באמת, השלב הבא במדרג, לפעול. אני אקפא, כמו הרוב. אני בחיים לא אדקור או אכה אדם. לכן הגנה עצמית לא יפתור את חוסר האונים של, את הפחד ללכת ברחוב, לסוע באוטובוס.

אני לא רוצה להגיע למצב בו אהיה מצולקת לנצח. גם ככה המילים "ניצול מיני" מהדהדות באוזניי כשחברים שלי, יועצים אנונימיים והקבוצה אחת מתוך אחת בפייסבוק מדברים על מה שקרה לי עם ידיד שלי. איך הוא הבטיח שאם אני אזרום איתו הוא יאהב אותי. ואיך אהבתי אותו. ואיך נתתי לו להסתער עליי, לתקוע את הלשון בתוך הפה, להשכיב על המיטה שלו, לטפס עליי, להוריד לי את החולצה למרות שלא רציתי בזה באמת, להכניס לי ידיים לחזיה...

ואחרי שזה נגמר, אמר לי שהוא מצטער, אבל הוא לא התכוון לקיים את ההבטחה, רק רצה למזמז מישהי ואני הייתי "טרף קל".

אני שונאת להיות הטרף הקל שלכם.

אני שונאת להיות סתם ילדה מפוחדת ברחוב, שרוצה לבכות, רוצה כמו בכיתה א' שאמא תלך איתה לכל מקום. אני רוצה לספר לה, אני רוצה שתדע שזה לא נעים לי שהערבי ההוא ביקש ממני לאכול את הבננה שלו (נו באמת), שהערסים בכיתה ז' בערך שרקו לי ואמרו "איזה תחת" כשעברתי בתחנת אוטובוס לבדי, שהיחס המזלזל של גברים כלפיי, כלפי נשים, נמאס עליי.

אני יודעת שלא כל הגברים כאלה, רק אתם.

אני שונאת אתכם, הלוואי שיום אחד הייתם מבינים מה זה לעמוד מול אסלה, לרצות להקיא כאב וגועל וזכרונות, ולהישאר איתם תקועים בגרון, בצורת בכי שפורץ בזרזיפים מהעיניים האדומות.

ואפילו לא נאנסתי. אני לא רוצה לחשוב כמה...

וואו.

לא שלכם, תפסיקו להתייחס כאילו כן,

אני.