לרוץ מרתון עם אולסטאר שחורות

הפוסט הבא מוקדש לגברים שחושבים שזה בסדר. לגברים שמסוגלים להסתכל לעצמם בעיניים מול המראה ולא לנפץ אותה לרסיסים ולא להביט בעצמם שוב. לאלה שלא אכפת להם, שמוכרים נפש תמורת סיפוק רגעי. לגברים שגורמים לנו, הנשים, לפחד מכל גבר, מהחשש שהוא בן זונה כמוכם.

לכם,

אני רק בת 15. החוויות המיניות שלי הן... כלום וחצי, בעצם. אני לא הבחורה שמתייגים כ"כוסית". החזה שלי הוא בקושי C. 

אני נראית בסדר, אבל האם זה נותן לכם שם, שעוברים באוטו שלכם, סחבקים שנוסעים 50 קמ"ש מעל המהירות המותרת, לגיטימציה לשרוק לי, לזרוק לי הערות מיניות, שגם לי הן נראו בסדר בעצם, סתם רגע מעצבן שעובר.

אני לא אשקר לכם, אני לא מוטרדת ממילים כמו שלכם יומם ולילה. זה מציק לשניה, זה קורה אינספור פעמים, אבל אף פעם לא נתתי לזה יותר מדי משקל, עד שהבנתי שמה שנורא כאן הוא העובדה שאתם חושבים שאתם יכולים לעשות את זה. 

מה יוצא לכם מלזרוק לנערה בת 15 הערות כמו "תמצצי לי" "זונה" "כוסית" "כלבה" והצעות מפגרות כאלה ואחרות? זה הופך אותך לגבר?

אם כך, גברים כמוכם הם פשוט עם בזוי.

אחרי השלב הזה, שאני מאמינה שלמרבה הצער כל אישה ונערה עוברת, מגיע השלב של האחד-על-אחד. השלב בו הוא התיישב לידי באוטובוס, דוחק אותי אל החלון בגופו המיוזע, ומנסה לפתח איתי שיחה. אני רק שומעת את המילים המגעילות שיוצאות מפיו, כאילו היה החבר שלי, "מותק" "חמודה" "יפה" "מקסימה". אני מחליטה שאני לא רוצה להישאר לגלות שהוא יודע לא רק לדבר, ומנסה לצאת מהספסל הזוגי. האיש הדוחה, אחד משלכם, חסם לי את היציאה בידו, ושאל "מה, מתוקה, כבר הולכת?". הנהנתי, לחוצה, ורק כשהבין שבאוטובוס מלא אין לו סיכוי לא לתת לי לצאת, שחרר את המחסום הידני, והשאיר לי משפט אחד אחרון להקיא אחר כך, בלילה, "תודה על נסיעה מהנה, חמודה".

מי אתה חושב שאתה, אני רוצה להבין. 

מי אתם חושבים שאתם?!?!

למה אתה חוסם לי את המעבר? למה אתה קורא לי בשמות כל כך מתקתקים, כל כך דוחים על שפתיך, שאגלי זיעה נוצצים עליהן? למה?

זה עשה לך הרגשה טובה? זה גברי שבחור שיכל להיות אבא שלי מתחיל איתי וחוסם לי את המעבר? זה נחמד לו שה"מתוקה" אחר כך רוצה להקיא כל מה ששמעה החוצה, כי זה כל כך מגעיל ומשפיל שאני כל כך חסרת אונים מולכם, מפגרים, ולא יכולה לעשות דבר.

אני יודעת שלא אהיה מסוגלת ברגע קשה באמת, השלב הבא במדרג, לפעול. אני אקפא, כמו הרוב. אני בחיים לא אדקור או אכה אדם. לכן הגנה עצמית לא יפתור את חוסר האונים של, את הפחד ללכת ברחוב, לסוע באוטובוס.

אני לא רוצה להגיע למצב בו אהיה מצולקת לנצח. גם ככה המילים "ניצול מיני" מהדהדות באוזניי כשחברים שלי, יועצים אנונימיים והקבוצה אחת מתוך אחת בפייסבוק מדברים על מה שקרה לי עם ידיד שלי. איך הוא הבטיח שאם אני אזרום איתו הוא יאהב אותי. ואיך אהבתי אותו. ואיך נתתי לו להסתער עליי, לתקוע את הלשון בתוך הפה, להשכיב על המיטה שלו, לטפס עליי, להוריד לי את החולצה למרות שלא רציתי בזה באמת, להכניס לי ידיים לחזיה...

ואחרי שזה נגמר, אמר לי שהוא מצטער, אבל הוא לא התכוון לקיים את ההבטחה, רק רצה למזמז מישהי ואני הייתי "טרף קל".

אני שונאת להיות הטרף הקל שלכם.

אני שונאת להיות סתם ילדה מפוחדת ברחוב, שרוצה לבכות, רוצה כמו בכיתה א' שאמא תלך איתה לכל מקום. אני רוצה לספר לה, אני רוצה שתדע שזה לא נעים לי שהערבי ההוא ביקש ממני לאכול את הבננה שלו (נו באמת), שהערסים בכיתה ז' בערך שרקו לי ואמרו "איזה תחת" כשעברתי בתחנת אוטובוס לבדי, שהיחס המזלזל של גברים כלפיי, כלפי נשים, נמאס עליי.

אני יודעת שלא כל הגברים כאלה, רק אתם.

אני שונאת אתכם, הלוואי שיום אחד הייתם מבינים מה זה לעמוד מול אסלה, לרצות להקיא כאב וגועל וזכרונות, ולהישאר איתם תקועים בגרון, בצורת בכי שפורץ בזרזיפים מהעיניים האדומות.

ואפילו לא נאנסתי. אני לא רוצה לחשוב כמה...

וואו.

לא שלכם, תפסיקו להתייחס כאילו כן,

אני.

תיכוניסטית- אוקיי, אז מחרתיים אני מתחילה כיתה י'.

אני ממש לא מרגישה תיכוניסטית. תמיד חשבתי שאני אהיה גדולה ומדהימה יותר.

תמיד הערצתי כל כך את היודניקים המגניבים, עם תיקי הג'נספורט הקטנים וסמל התיכון שמוטבע להם על החזה.

ומחרתיים אני שמה חולצת תיכון עם סמל שמוטבע לי על החזה, לוקחת את תיק הג'נספורט הקטן, ועולה על האוטובוס הגורלי.

חיית מסיבות פרועה- ממש לא.

איכשהו החברה הכי טובה שלי הגיעה למסקנה שאנחנו צריכות לצאת למסיבה נורמלית. (מה הבעיה במסיבות סושי?!)

היא מנסה לגרור אותי לאחת.

ממתי. מה. למה.

ואחרון חביב- זורמת.

היי, זה שהתמזמזתי עם האקס שלי כשלי היו רגשות אליו והוא סתם רצה להכניס ידיים לחזיה שלי, ממש לא הופך אותי לזורמת עם כל אחד!

אז למה פתאום בנים מתחילים איתי וידיד טוב שלי באופן כללי רק מדבר איתי על מין כל היום?

עכשיו כבר חושבים אצלנו שאנחנו זוג. אלוהים, לא.

אוי לא.

סיפור אחד שפעם שמעתי:

פעם היה סטודנט. המרצה של הקורס שלו ביקשה מכולם להגיש לה חיבור של עמוד שמסביר מהו אומץ.

הסטודנט ישב מול הדף הריק, ומלבד רשימת התאריך ושם המגיש והמרצה, לא הצליח למלא דבר.

לפתע, ידע הסטודנט מה עליו לעשות.

למחרת, כשישבה המרצה לבדוק את החיבורים, נתקלה בחיבור אחד שמשך את עיניה. זה היה החיבור של הסטודנט שלנו.

במרכז דף חלק וריק לחלוטין נכתבו שתי מילים בטוש שחור ועבה: "זה אומץ."

אני מסכימה איתו.

אני שוברת מוסכמות. אין דבר שאני יותר אוהבת מלמצוא פרצה במשימות ומטלות חדגוניות כל כך.

אם יש לי רעיון, זה משנה האם אורכו מילה, עמוד או 10 דפים? למה להגביל? למה המסגרת החנוכית מציבה לנו גבולות לדמיון ולביטוי?

אז בסדר, אני לא מצפה שיתנו לי לכתוב תשובה למשוואה מתמטית בלי לפרט, אבל לפחות בחיבור ספרותי, אני לא רוצה שיגבילו לי את מספר המילים, זה מטורף! יש לי כל כך הרבה מה להציע, כשאני צריכה לכלוא את המחשבות שלי לא יוצא שום דבר טוב.

גם הגבלת זמנים במבחן,לדעתי. אני מבינה, לא צריכים לתת לנו יומיים שלמים לשבת ולפתור אם זה מה שאנחנו רוצים, אבל כל כך שנאתי את זה שהמורה שלי למתמטיקה בחטיבה נהגה לומר:"המבחן הזה לא צריך לקחת לכם יותר משעתיים. מי שעשה איבחון זכאי לעוד 15% תוספת זמן. זהו".

כל כך פשוט.

הרי המורה הזו גם אומרת שהמבחן הזה לא צריך לתת לנו ציון של פחות מ90, ובכל זאת אני ממש לא התקרבתי ל90 ברוב המבחנים שלה. חוץ מזה, רק מי שעשה איבחון (שזה אגב ממש בולשיט כי 99.999% מכל מי שהולך לעשות איבחון מקבל גם פטור ממשהו או אישור לבעיה כלשהי, סתם כי ההורים שלו שילמו מלא כסף על זה) זכאי לעוד זמן, שגם הוא לא ממש יעיל כי זה כלום וחצי?

הייתי אומרת שאני מקווה שעכשיו, כשאני בתיכון, הכל יהיה שונה, אבל ברור לי שזה ממש לא ככה.

אפילו במגמת התיאטרון שאני הולכת אליה שמעתי שתלמידי השנה הראשונה, כלומר, אני בעוד 3 ימים, הם רק עובדי במה. עובדת במה? על זה אני צריכה לשרוף שעות עודפות בבית הספר?!

יום אחד אני רוצה להגיש בחיבור על בית הספר דף חלק וריק לחלוטין, ולכתובב עליו 4 מילים בטוש שחור עבה:

בית הספר- כלא לדמיון.

ולפעמים אני חושבת, 

מהו חלום?

זה משהו שאת רואה אל נגד עינייך כל לילה,

או הדבר שאת שואפת אליו לאור יום?

והאם כששואלים מה החלום הכי גדול,

עליי להגיד את החלום של הלילה

או החלום של היום?

החלומות שביום הם שאיפות ומטרות,

דברים גדולים שיום אחד ארצה להגיע אליהם,

משאלות שיום אחד ארצה לקיים,

החלומות שבלילה הם מה שנמצא בראשי,

ורק כשאני עוצמת את העיניים הם מתעוררים לחופשי.

ומתי חלומות הלילה פוגשים את חלומות היום?

בחלומות בהקיץ, אבל זה כבר סיפור אחר...

היום אמא שלי נאנחה בעודה שולפת מהארנק שלה 250 שקל.

"אני לא יודעת איך סבתא שלך עושה את זה" אמרה, "אבל היא מצליחה למצוא כל הזמן תירוצים לדמי כיס. אני חושבת שהיא עברה עכשיו לחגים מוסלמים".

חייכתי וחטפתי ממנה את השטרות החביבים, מבקשת ממנה למסור לסבא וסבתא תודה בשמי.

טוב, הנה משהו קצר על המשפחה שלי-

לא חסר לנו כסף, בלשון המעטה. אני חושבת שאם רציתי הייתי יכולה מבחינה כלכלית לפחות להצטרף לנסיכות השכבה העשירות.

הבעיה היא שההורים שלי מחנכים אותנו להערכת הכסף ולעבודה קשה, ככה שאני לא רואה מהם כסף לעיתים קרובות.

בכל מקרה, גיליתי שסיימתי לחסוך את הכסף שסיכמנו שאחסוך אם אני רוצה סמארטפון חדש ונורמלי. זה שיש לי עכשיו דפוק.
עוד משהו שגיליתי הם עוד 100 ש"ח ששכבו בתחתית הקופה שלי.

אז ביחד נשארו לי 350 שקלים.

אתם יודעים, ראיתי את הפרסומות האלה של "תרמו 20 ש"ח לארוחת חג לנזקקים", והבנתי שבמקום להעמיד פנים שאני צריכה את הכסף ליציאות שאין לי עם החברים שאין לי, החלטתי לעשות מעשה טוב לשם שינוי.

אני אתרום את 350 השקלים האלה לארוחות חג לנזקקים. זה יוצא בערך 18 ארוחות (טוב, 17.5, אבל נשלים את מה שצריך), וזה שווה את זה.

מה ההחלטות שלכם לשנה החדשה? 

לא, אני לא תינוקת פלא. 

איכזבתי אתכם?

אז אני אקצר הקדמות מיותרות, כי אם תקפצו לבקר אותי בבלוג זה לא ישנה הרבה, אתם תיאלצו להכיר אותי בכל מקרה.

איפה היינו?

אה, כן. השם של הבלוג די מפתיע.

אני מניחה שאתם מרחרחים את האוויר סביב המחשב שלכם, או אולי הסמארטפון, בעודכם חושבים על הזיעה התמידית שניגרת ממני.

אז זהו, שלא. 

אני לא רצה מרתון, אפילו לא חצי. טוב, בעצם, גם לא רבע.

זה חלום גדול בשבילי, ריצת המרתון עצמה, אבל קשה להגיע לכל החלומות כשאת מדביקה על עצמך את החותמת הכבדה "חולמת" (למה באנגלית זה נשמע הרבה יותר מגניב?!).

מרתון הוא גם דימוי של החיים בשבילי. 

סיפרו לי פעם שבסביבות ה10-12 קילומטרים מתחילת המירוץ יש את הקטע הגופני שנקרא "החומה". זה מעין רגע בו הרץ מאבד שליטה בבת אחת על הגוף שלו, מפרפר בנסיונות להתקדם, אבל מהר מאוד קורס. 

מי שמצליח לעבור את "החומה" הזו, את המחסום הפיזי שלו, שאר הדרך בשבילו קלה. טוב, קלה יותר מלמי שמפרכס על הרצפה בנסיון נואש אחרון לקום לפני שהגפיים שלו משותקות לזמן מה.

אל תדאגו, זה לא מסוכן או משהו, אבל אחר כך אתה צריך לנסות שוב ושוב עד שאתה מצליח.

וככה אני, "החולמת", רואה את החיים.

לכל אחד מאיתנו יש מן מחסום כזה, "חומה" שאם עברת אותה, שאר הדרך הרבה יותר קלה.

הבעיה היא שכמו שלכל אחד יש חומה משלו, כך גם דרכי ההתמודדות שונות.

אני יודעת מה החומה שלי. עקב אכילס כזה.

טוב, למען האמת, יש לי יותר מחומה אחת.

אני לא בטוחה אם זה קיים בעולם המרתון, אבל בחיים האמיתיים- למי מאיתנו יש רק מכשול אחד?

ביום בו אני אעבור את החומה שלי, אני אדע שהחיים מתחילים להיות ורודים כמו הבלוג הזה. אני דווקא לא סובלת ורוד, אבל החלטתי שזה סמלי.

ובקשר לאולסטאר השחורות- זה לא עמוק במיוחד. ככה נראה המסע שלי- ילדה בודדה אחת, עם אולסטאר שחורות ששרוכיהן רפויות בקשירה מרושלת שנדחסה אל תוך נעלי הבד.

אני חושבת שבתור פוסט הקדמה זה בסדר, לא?

תעדכנו אותי.

מישהו כאן חושב שהוא יודע מה החומה שלו?

או יותר חשוב- מה מחכה לי מעבר לחומה שלי?