פעם, כשהייתי נערה, זכיתי בהגרלה בעיתון נוער כלשהו, במפגש עם להקת אלג'יר. לא הייתי יותר מאחת שנהנית מהמוזיקה שלהם, לא הייתי מעריצה שרופה עם פוסטרים על הקירות. ולא הלכתי למפגש. שנים אחרי, התאהבתי במוזיקה של גבריאל בלחסן, מי שהיה הגיטריסט של אלג'יר. הוא הוציא אלבומי סולו מופלאים, והעושר והפשטות וחוסר היומרה והעוצמה והכנות וכל מה שאפיין את היצירה של גבריאל בצורה כה מובהקת - תפסו אותי בבטן חזק. אהבתי את השם שלו, חשבתי שלי שהוא מיוחד כמוהו, בהסתמך רק על מה שראיתי בראיונות איתו ובסרט התיעודי שנעשה על מאבקו במחלת הנפש שליוותה אותו לאורך שנים. כמה אנשים יש, שפשוט אומרים הכל בצורה כה כנה, בלי לנסות "לעצב" את המילים או המסר, בכדי להיות פוליטיקלי קורקט, או לנשוא חן בעיני אנשים, או אפילו להישמע או להיראות טוב בעיני הם עצמם. הוא היה כזה, ומהמעט שרואים מבינים זאת, גם מבלי להכיר אותו היטב. ומעבר לכך, או אולי בשל כך, היתה היצירה שלו נקייה ממניירות, בטונדה של יושרה, ערום, ואמת. הקול שלו הזכיר לי אריה, אריה פצוע. היום נעצבתי כמו רבים לשמוע שגבריאל כבר לא איתנו. השיר הזה יצא ממני ואני מקדישה אותו ומקווה שהוא יושב שם למעלה וסוף סוף מרגיש שלם.
גבריאל
הוא היה מלאך שחי ביננו,
shine on crazy diamond.
הוא היה אמיתי וחשוף עד כאב
ואהוב על כולם, crazy diamond.
הוא הביט בצללים שהוטלו על נפשו
בעיניים פקוחות, מבלי לקשט
הוא נתן את קולו הפנימי כשהוא שר
את אותם הצללים שנבעו מן העט.
גבריאל המלאך שבור הכנפיים
הנה, כעת הן נפרשות שלמות
ואתה כבר נסקת אל-על לשמיים
אבל היצירה שהשארת תמשיך להרעיד עולמות.
הנה לינק לכתבה על גבריאל ז"ל, שהופיע בקפה גילברטר: http://www.cafe-gibraltar.com/2010/11/atid/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
