כואב לי, ממש. התחושה הזו שלא משנה כמה אני אבין שהרגש הזה לא מחובר למציאות, שהוא חסר הגיון לגמרי, הוא עדיין לא יעלם. קשה לי שאני לא יכולה לישון בלילות בגלל זה, שזה דופק לי את הלימודים, שאני לא מתרכזת, שזה הורס לי את המבחנים. כל מה שאני עושה זה מצפה, בוכה, מקווה, מתפללת למי ששם נמצאת לה למעלה, שתקשיב לרחשי ליבי או שתגאל אותי מהרגשות האלו. אני יודעת שזה לא יקרה, אני באמת ובתמים יודעת. אני לא סתומה. אני לא סתומה. אני לא סתומה. פשוט יש בתוכי קצר בתקשורת, זה הכל, אבל הקצר הזה מאמלל אותי ושולט בי וסוחט ממני כל טיפת אנרגיה שהייתה לי. במקום להתרכז בלימודים אני בודקת את הוואטסאפ כל שלוש שניות. כמות ההשפעה שיש לאנשים שלא אכפת להם ממני, שאולי אפילו לא זוכרים את השם שלי, על החיים שלי היא מטורפת. איך דבר כזה יכול להיות? איך אני יכולה להיות כל כך חלשה אל מול האנשים האלו? איך אני הופכת לילדה קטנה כל פעם מחדש? שמישהי תסביר לי, בבקשה. אני לא יכולה יותר עם זה. אני לא יכולה. אני מרגישה כמו מכורה לתשומת לב, כאילו אני רודפת אחרי המנה הבאה שלי. אולי מה שאני מרגישה עכשיו זה הקריז של החוסר.
הפסיכולגית מצאה לה אחלה תקופה לטוס לחופשה.