לומר שיש לי תחושה טובה לגבי המסע הזה? ממש לא. אני מפחדת בצורה שאני לא יודעת לתאר. מעולם לא פחדתי להתפרק. תמיד פחדתי להתפרק לבד. תמיד פחדתי שאתפרק ולא יהיה מי שיחבר את החלקים בחזרה.
אני ממש רוצה ללכת הביתה. אני יודעת שאם אחליט לוותר על המסע הזה עכשיו אני אתחרט מאוד ולא אסלח לעצמי על ההשתפנות. אני לא רוצה להיות כאן. לא רוצה פולין, שואה, בכי. אני פשוט לא רוצה את זה, אני רוצה הביתה.
כולם מסביבי צוחקים ונהנים ואני שקועה בטמטום שלי, על סף התמוטטות עוד לפני שהתחיל בכלל המסע. יופי לי.
קחו אותי מכאן.
23:43, ורשה, פולין.
אז אחרי שעות ארוכות של המתנה בשדה תעופה בארץ וטיסה דיי זוועתית הגענו סוף סוף לפולין, לורשה. שם כמובן שוב חיכינו למזוודות ושטויות אחרות ולבסוף, יצאנו החוצה. ואו, פולין פשוט מדהימה ביופיה. הסתיו, השלכת, הכל כל כך יפה. את המסע התחלנו בסיור באיזור שבו היה גטו ורשה. אחרי סיור קצר נכנסו לאחד הרחובות הצדדים וראינו מבנה מקורי, בניין עם קירות חשופים לגמרי, קודר כל כך וספוג במוות. הבניין היה בצורת ח' סגורה כמעט לגמרי חוץ משער בכניסה ובבניין אחד כזה גרו כמה מאות אנשים, זה מטורף. בחצר הקטנה שבתוך הח' היו צריכים לשחק יותר ממאה ילדים. נדהמתי לראות שיש אנשים שחיים שם, באותם הבניינים המקורים, לא הבנתי איך אנשים מסוגלים לחיות במקומות כאלו, מקומות שהקירות פשוט ספוגים בדם, במוות. איך הם מסוגלים להתעלם מהעובדה שפעם היה שם גטו, שאנשים פשוט מתו מרעב או מחלות או פשוט נרצחו, ממש שם, בבית שלהם. (בהמשך המסע ראיתי שיש כל כך הרבה מקומות כאלו, שאולי זה לא נראה להם זה לא נראה נורא בכלל). זה נשמע לי פשוט נורא.
אין לי כוח להמשיך עכשיו. זה כבד נורא.
לא משנה כמה זמן ישנתי אני עדיין מרגישה עייפה.
היום אני יוצאת עם קתרין למסיבה ואני קצת חוששת שאהיה מותשת וחסרת מצברוח.
אם יש משהו שאני יכולה להגיד בביטחון זה שהמוזיקה הצילה אותי במסע הזה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
