ככה זה תמיד, זה מתחיל במשהו שהלך לא בסדר. בדרך כלל משהו שאני לא עשיתי.
הוא צועק. הוא צועק הרבה.
אני צוחקת מרוב טמטום.
הוא צועק משהו מעצבן מאוד.
אני צועקת. אני צועקת שהוא לא מבין ושהוא לא מכיר אותי בכלל.
הוא לא מקשיב.
אני מתעצבנת.
הוא צועק משהו כל כך אידיוטי וכל כך מעצבן.
אני משתגעת.
הוא ממשיך לצעוק.
אני כבר מתחילה לבכות, הולכת לחדר ונועלת את הדלת.
אחרי חצי שעה אמא באה ומבקשת ממני לצאת, היא רוצה שנדבר.
אני מסרבת.
היא מבקשת שוב.
אני מסרבת ומסבירה שאין לי למה לדבר איתו אם הוא לא מקשיב. אם הוא אטום לכל דבר. אחרי 17 שנים עם האיש הזה כבר הבנתי שאי אפשר לתקשר איתו. אני אומרת איש כי הורגלתי שאני אמורה לדבר אליו יפה. האמת היא בא לי להוציא את כל העצבים שלי. בא לי לומר לו שהוא פשוט אדם קשה ואידיוט, שאני מצטערת שהוא אבא שלי, שאני לא מבינה מה אמא שלי מצאה בו ופשוט נמאס לי ממנו.
גאד, פשוט נמאס לי ממנו.
נמאס לי לדבר לקיר,
נמאס לי מזה שהוא מתעלם לחלוטין ממה שאני אומרת,
נמאס לי מזה שהוא לא מקבל אותי,
נמאס לי מזה שהוא מתייחס אליי כמו ילדה קטנה ומפגרת,
והכי גרוע, נמאס לי להיות נחמדה אליו כי אני חייבת, כי הוא אבא שלי.
אני רק מחכה לרגע שאני אעוף מהבית הזה.
אני מסוגלת להרוג מישהו עכשיו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
