אני לא יכולה לעשות את זה
בדיוק כמו שנה שעברה,
אני אכשל
אני אכשל והמורה תהיה מאוכזבת כי אני נכשלת למרות שהיא השקיעה בי כל כך הרבה מאמצים כל השנה, כל כך הרבה תגבורים ושיעורים שהיא מלמדת אותי, ואני, אני נכשלת. אני לא אצליח מחר כי אני לא לומדת עכשיו ולא עשיתי מספיק חזרות כדי לדעת הכל ולהיות מדויקת ומחר, 7:45, אני הולכת להכנס לכיתה, הרגל תקפץ במקומה מלחץ, אסתכל על הטופס של המתכונת הזו ולא לדעת כלום.
אני זוכרת את שנה שעברה, לפני הבגרות. התפרקתי. בכיתי כל כך הרבה ולא רציתי לגשת. מעניין מה יקרה השנה.
אני לא מסוגלת לשמוע עוד נאום מאוכזב אחד מהמורה שלי.
לא רוצה, לא רוצה להיות חלק מהמערכת הנוראית הזו שגורמת לי לסבול כל כך הרבה רק כי אני לא מתאימה לה, רק כי אני לא יכולה לשנן בעל פה נוסחאות ולזכור את כל החוקים והשיטות שהיא מנסה להכניס לי למוח. אחרי שיחה עם המחנכת שלי היא אמרה שמערכת החינוך מעגלת קצוות חדים, המילים שלה לזה שהתפספסתי בכל המערכת הזו,
אבל הדבר שאמת הורג אותי הן האמירות האלו
"היית יכולה אבל בחרת שלא",
"יש לך יכולות גבוהות אבל הן לא באות לידי ביטוי",
"בשיעור אני רואה כזו ילדה כזו חכמה אבל במבחן, הכל נעלם"
אני לא שונאת את היקום, היקום שונא אותי.
קחי קצת אחריות על עצמך, ילדה מפגרת, אם לא לומדים מספיק לפני מבחן לא מקבלים ציונים טובים, זאת המשוואה, אל תפילי את זה על ה"יקום" או על מערכת החינוך.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
