Feel the Energy

אתמול, בשיעור אנגלית, עבדנו על הפרויקטים. השאלה שלי היא איך חילופי הגטריסטים משפיעה על המוזיקה של רד הוט צ'ילי פפרס? כמובן שבאנגלית :)

המורה שלנו, היא מורה אמריקאית, צעירה, מגניבה וממש נחמדה. היא הביאה מישהו שידבר איתנו על הפרויקטים. כל הכיתה רק רצתה לסיים עם הפרויקטים כבר אז באנו בגישה מאוד יבשה, לא מתעניינת

הוא נכנס לכיתה כשאנחנו עוד עבדנו, מדבר עם המורה והיא מציגה אותו

"כיתה, אפשר את תשומת הלב שלכם"

כולם מסתובבים.

"זה ג'סטין"

לא הרבה אנשים בעולם נתנו לי השראה כמו הבן אדם הזה.

הוא הגשים את החלום שלו, מצא את העבודה האידיאלית בשבילו ועכשיו הוא עושה מה שבא לו!

בואו נעזוב את העבודה המגניבה ברמות מטורפות שיש לו ואת כמה שהוא חתיך ,

הבן אדם חי את החלום. אני מאוד מזדהה איתו, הוא אוהב מוזיקה מאוווד אבל אין לו כישרון מוזיקלי והוא אוהב לכתוב אז מה הוא עושה?

הוא כתב מוזיקה!

אחרי ההרצאה שלו יצאתי מהכיתה ודיברתי איתו ויצאתי עם תחושה טובה. יצאתי עם רצון לעשות משהו.

אני מרגישה קצת טראומתית.

אני לא יודעת למה, אבל אני חושבת שהבנתי סוף סוף למה אני מפחדת או נרתעת מלדבר עם אנשים שאני לא מכירה בפייסבוק או בכללי באינטרנט

בעיקר עם בנים (אני נשמעת כמו ילדה בת 10 ><)

לא בגלל שאני מפחדת מהטרדה או משהו

אני מפחדת שיקרה לי מה שקרה עם מיכאל

שזרמתי, ונהנתי והיה מדהים

אבל.. בסוף נפגעתי

אחרי מה שקרה משהו כמו 5-6 ילדים התחילו לדבר איתי ואני השתפנתי

אפילו אם זה היה סתם בשביל הכיף,

לא הייתי מסוגלת

אני חושבת עליו הרבה יותר מידי בזמן האחרון

אני חייבת להפסיק. חייבת.

איזו מפגרת, אני אפילו לא מסוגלת לכתוב את המילה "פרידה".

יש בעולם הזה בעיה, אנשים לא יודעים מה זה חוזק אמיתי

הבעיות של אנשים כמוני והרבה אנשים אחרים הם כלום ביחס לאנשים אנחנו חולפים על פניהם סתם ככה ברחוב.

הם נמצאים בכל מקום, מסתתרים תחת מסכת חיוך מזויפת ומלוטשת.

כל כך הרבה אנשים שכמות הכאב שהם עברו ואולי עדיין עוברים היא בלתי מתוארת.

צריך להעריך אותם יותר

חייב להעריך אותם הרבה יותר.

אז תגידו לי כל הכבוד, 

בפעם הראשונה שיתפתי את הבלוג שלי עם החברה הכי טובה שלי. 

נתתי לה את הכתובת וזהו.. היא יכולה לקרוא הכל 

אני רק מקוה שאני לא אתחרט. 

ואין לי שום בעיה שהיא תדע את זה. זה מאוד הגיוני. 

אני גם סומכת עליה שאם אני אגיד לה שאני רוצה שהיא תפסיק להסתכל היא תפסיק. 

אין לי שום ספק. 

תאמת שזה משחרר באיזשהו מקום

לא יודעת למה 

יהיה בסדר

אם את קוראת את זה, 

אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך מאוד 

אבל חוץ ממנה אף אחד אחר לא יודע

ובקצב הזה גם לא ידעו 

נראה

בכללי היה אחלה יום, עשיתי את הבגרות והלך סבבה

לא עשיתי כלום XD

היה כיף

כל פעם מחדש, כשאני רואה פרסום שלו בפייסבוק אני מתעצבנת.

אבל אני גם מתרגשת.

אני משתיקה את הרגש ומתמקדת בכעס.

אני מזכירה לעצמי שהוא מגעיל ושהוא דוחה אבל..

אז אני נזכרת שהוא לא, שאלה דברים שהמצאתי לעצמי כדי להתגבר

וכל הזמן עולות בי המחשבות ש אולי אני טועה או שאולי יש דברים שהוא לא סיפר לי

ואז יתברר שהוא היה גועל נפש ואני צדקתי.

אני מתה לדעת למה הוא נפרד ממני. מתה לדעת.

אני לא מאמינה לתירוצים שלו. ממש לא.

או שאולי אלה לא היו תירוצים,

או שהוא אמר את האמת כל הזמן הזה ואני סתם פרנואידית

אז איך אני אמורה להמשיך

הוא היה כזה.. כזה מקסים.

אבל עכשיו לא אכפת לו, אני סתם עוד אחת מהאקסיות שלו

אני היחידה שעדין אכפת לה..

אני המטומטמת. כל פעם מחדש אני המטומטמת.

מחר אני מציגה את פרויקט באנגלית.

אני לא מפחדת, אני מבועתת

אני טובה באנגלית, אני מדברת דיי טוב

אבל אני גרועה בלדבר מול אנשים, מול קהל

אני מגמגמת, רועדת ושוכחת דברים פשוטים מאוד.

אני אומרת הרבה פעמים "אמממ.." "אהה" "and..."

וכל מיני דברים מטומטמים כאלה.

הכנתי מצגת קצרה וסרטון.

אני בלחץ

איך אני אמורה לשרוד את זה?

אז ישנתי 17 שעות

אז מה?

לא רצוף אבל ישנתי מחמש בצהריים עד עשר בלילה 

ומחצות עד 12 בצהרים

היה לי כיף

התגעגעתי ללישון הרבה זמן

אחרי היום שעבר עלי 

זה היה מהימים שאפשר לקרוא להם "ימי הבכי"

שהדבר הרציני שזוכרים זה כמה בכית 

הייתי צריכה את היום הזה

הייתי צריכה לשחרר קצת

צעקתי את החיים שלי

בכיתי את הכאב שלי 

את מה שהפריע לי, שהעיק עלי

אבל בוא זמנית גם בכיתי על עוד דברים

לא בקול

אבל ידעתי שהתעודה זה לא הדבר היחיד שגרם לי לבכות 

אומנם היה רע אבל טוב שהיה.

המצחיק הוא שמיליון אנשים חולפים לידי ולא שמים לב לקיומי בכלל..

או אולי זה לא מצחיק?
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-

אז אני בבית ספר, לילה לבן מזדיין איזה כיף...
ואחת הבנות הביאה ודקה ואני בדרך כלל לא שותה.. אולי בירה... אבל שתתי קצת מה"פונץ" שלהן.. והיה מגעיל

אבל שתתי
שתתי מתוך יאוש. מתוך אכזבה
היו לנו שיחות אישיות עם המורה וראיתי את התעודה שלי.
אני לא יודעת איך אני חוזרת הביתה עם תעודה כזאת
אני יתבייש בעצמי
אני לא רוצה להראות לאף אחד אותה
אני רוצה לשרוף אותה
אני רוצה למות.
אני רוצה למות
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-

אני מרגישה בושה.

בושה בחברה שאני חיה בה, במדינה, באנשים שנהינו ובעולם שיצרנו.

בושה בעצמי שאני חיה כאן ומסכימה עם הכל,

שלא אכפת לי.

פשוט בושה.

אני רוצה לשנות הכל. את הבלוג, את המראה (ברגעים אלו ממש במקום לטחון איזה משהו משמין אני בולסת עגבניות שרי), את החברים שלי, את הסביבה שלי. הכל. אבל כלום לא משתנה לי. את המראה שלי.. יקח לי זמן עד שהוא ישתנה, זה תהליך.

החברים שלי.. אני מרגישה קצת נטושה, כאילו הם שכחו שאני קיימת. חברה אחת שכחה ממני לגמרי אחרי שהיה לי שבוע עמוס וכמעט לא יצאתי מהחדר ואני כועסת עליה. נמאס לי מהם. 

הסביבה שלי.. אני כל הזמן מבולגנת ונמאס לי מזה.. אבל אני שונאתתת לסדר. שונאת. בא לי ללכת מהכפר. לא בא לי להשאר כאן יצא לי לחשוב הרבה על "מה יקרה אם.." מה יקרה אם לא הייתי עוברת לפנימיה? טוב כנראה שהייתי סובלת אבל גם עכשיו לא הכי להיט.

והבלוג. האינטרנט עושה לי דווקא. הוא לא נותן לי להכניס עיצוב חדש וזה מעצבן ממש. Thanks A Lot Internet.