אני לא מבינה איך הלכתי בעיוורות כזאת, איך התעלמתי לגמרי מעצמי, מהקשיים והחרדות שלי. כאילו שכחתי מהם בכל פעם מחדש. עד היום, זה הרגיש כאילו כשיגיע הרגע, הכל יעלם. אבל על מי אני עובדת? זה לא יעלם, זה יתגבר. אני אגיע למקום חדש, אפגוש אנשים חדשים, אתחיל משהו שונה לגמרי ממה שהכרתי עד היום ומי לעזאזל יכול לומר לי שזה לא יגביר את הפחדים שלי? שזה לא ישתק אותי?
איזו שינשינית אני אהיה אם אני לא מסוגלת לעשות דברים פשוטים כל כך?
זה אחד הרגעים שאני באמת שוקלת לוותר על כל המאמצים שעשיתי ולא לעשות שנת שירות כי אני מפחדת כל כך לאכזב את עצמי. וכן, לצאת באמצע השנת שירות זה לאכזב את עצמי. ממש לאכזב.
כנראה שלעולם לא אצליח לרצות אותם, לא אהיה "טובה מספיק" בעיניהם וזה בסדר. טוב בשבילם זה לא בהכרח טוב בשבילי.
לעבוד על להיות יותר בטוחה ושלמה עם שני המשפטים הקודמים.
לאהוב את הפסיכו המון. טוב, לזה לא צריך תזכורת.
כשאני איתם, אני צריכה להעמיד פני חזקה, יציבה, מגובשת אבל אני פשוט לא יכולה, כל דבר קטן מערער אותי לחלוטין. במיוחד שכשהוא בא מהם. אני שונאת את כמות ההשפעה שלהם עליי.
אני לא חושבת שאני אוכל אי פעם להשלים עם זה שהם לא מקבלים אותי. שאי פעם אוכל לא לקוות שהם יבינו.
אני לא בטוחה שאני אוכל לחיות עם ההרגשה הזו חיים שלמים.
מכירים את הרגעים האלה שאתם סתם שוכבים במיטה, מנסים לישון, חושבים, מעלים זכרונות ופתאום מבינים שהטרידו אתכם מינית כשהייתם קטנים? אה, לא? חבל מאוד, זה דווקא רגע נהדר.
אני אכשל והמורה תהיה מאוכזבת כי אני נכשלת למרות שהיא השקיעה בי כל כך הרבה מאמצים כל השנה, כל כך הרבה תגבורים ושיעורים שהיא מלמדת אותי, ואני, אני נכשלת. אני לא אצליח מחר כי אני לא לומדת עכשיו ולא עשיתי מספיק חזרות כדי לדעת הכל ולהיות מדויקת ומחר, 7:45, אני הולכת להכנס לכיתה, הרגל תקפץ במקומה מלחץ, אסתכל על הטופס של המתכונת הזו ולא לדעת כלום.
אני זוכרת את שנה שעברה, לפני הבגרות. התפרקתי. בכיתי כל כך הרבה ולא רציתי לגשת. מעניין מה יקרה השנה.
אני לא מסוגלת לשמוע עוד נאום מאוכזב אחד מהמורה שלי.
לא רוצה, לא רוצה להיות חלק מהמערכת הנוראית הזו שגורמת לי לסבול כל כך הרבה רק כי אני לא מתאימה לה, רק כי אני לא יכולה לשנן בעל פה נוסחאות ולזכור את כל החוקים והשיטות שהיא מנסה להכניס לי למוח. אחרי שיחה עם המחנכת שלי היא אמרה שמערכת החינוך מעגלת קצוות חדים, המילים שלה לזה שהתפספסתי בכל המערכת הזו,
אבל הדבר שאמת הורג אותי הן האמירות האלו
"היית יכולה אבל בחרת שלא",
"יש לך יכולות גבוהות אבל הן לא באות לידי ביטוי",
"בשיעור אני רואה כזו ילדה כזו חכמה אבל במבחן, הכל נעלם"
אני לא שונאת את היקום, היקום שונא אותי.
קחי קצת אחריות על עצמך, ילדה מפגרת, אם לא לומדים מספיק לפני מבחן לא מקבלים ציונים טובים, זאת המשוואה, אל תפילי את זה על ה"יקום" או על מערכת החינוך.
היום היה לי יום טוב. יום נטול מלימודים לגמרי, סדנה פמיניסטית מדהימה, ערב פמיניסטי לא פחות ומלא בסרטונים של לייסי גרין, פשוט יום נחמד, הכרתי מלא אנשים נחמדים ואפילו הסכמתי לעצמי לקבל מחמאה קטנה. מי היה מאמין.
משהו שמאוד מפריע לי,
איפה שאני לא אהיה, בסביבת כל אדם אפשרי, בכל זמן אפשרי, השיחה תמיד תהיה סביב דיאטות ומשקל וכל החרא הזה. אולי אני פשוט שומעת את זה יותר ושמה לב לזה יותר כי זו אני, אבל פשוט נמאס לי, זו השיחה הכי נפוצה בכל פורום וזה פשוט עצוב. נמאס לי לשמוע בנות יפיפיות, במשקל נורמטיבי לחלוטין, מדברות על הדיאטה הכי טובה והכי מהירה. זה באמת משגע אותי. אני פשוט לא מצליחה להבין.
אין לי כל כך את הזכות, ואני גם לא רוצה, להעיר ולשפוט אף אחת על זה כי משקל, דיאטות ומראה חיצוני זה עיסוק יומיומי שלי עם עצמי, פשוט קצת קשה לי עם הנושא.
אני מצטערת אם זה פוגע או חסר רגישות מצידי לכתוב דבר כזה, זה פשוט מה שאני מרגישה.
למרבה הפלא יום השואה השנה פשוט לא נוגע בי, אני לא יודעת למה. נו טוב.
אני פאתטית שאני באמת חושבת שיום אחד הוא אולי יבין,
שהוא יקבל אותי ולא ימתח ביקורת על כל צעד קטן שאני עושה,
שהוא יסכים להודות שהוא טעה, שהוא טועה,
שהוא לא ישווה אותי למישהו אחר,
שתהיה לנו מערכת יחסים אוהבת של אב ובת,
שאולי, מקרה, יום אחד, הוא יאהב אותי, ואני אותו.
אהבתי אותו, כשהייתי קטנה. היינו יוצאים לטיולים ביחד, כל יום שבת, אבל זה נגמר. התקשורת התנתקה.
כמה הייתי רוצה לאהוב אותו. כמה הייתי רוצה להיות שמחה כשאני רואה אותו רק כי זה פשוט נחמד לפגוש אותו. לצאת שוב לטיולים בלי לריב, אבל זה לא יקרה, התבגרתי, התפתחתי ולמדתי לא לקבל כל שטות שאומרים לי. הוא, הוא מלא בשטויות, הוא מלא באמירות פוגעניות וזלזול.
אני מתגעגעת.
מאיזושהי סיבה אני שומעת את השיר הזה בלופים ובפול ווליום כבר שעה בערך.
ככה זה תמיד, זה מתחיל במשהו שהלך לא בסדר. בדרך כלל משהו שאני לא עשיתי.
הוא צועק. הוא צועק הרבה.
אני צוחקת מרוב טמטום.
הוא צועק משהו מעצבן מאוד.
אני צועקת. אני צועקת שהוא לא מבין ושהוא לא מכיר אותי בכלל.
הוא לא מקשיב.
אני מתעצבנת.
הוא צועק משהו כל כך אידיוטי וכל כך מעצבן.
אני משתגעת.
הוא ממשיך לצעוק.
אני כבר מתחילה לבכות, הולכת לחדר ונועלת את הדלת.
אחרי חצי שעה אמא באה ומבקשת ממני לצאת, היא רוצה שנדבר.
אני מסרבת.
היא מבקשת שוב.
אני מסרבת ומסבירה שאין לי למה לדבר איתו אם הוא לא מקשיב. אם הוא אטום לכל דבר. אחרי 17 שנים עם האיש הזה כבר הבנתי שאי אפשר לתקשר איתו. אני אומרת איש כי הורגלתי שאני אמורה לדבר אליו יפה. האמת היא בא לי להוציא את כל העצבים שלי. בא לי לומר לו שהוא פשוט אדם קשה ואידיוט, שאני מצטערת שהוא אבא שלי, שאני לא מבינה מה אמא שלי מצאה בו ופשוט נמאס לי ממנו.
גאד, פשוט נמאס לי ממנו.
נמאס לי לדבר לקיר,
נמאס לי מזה שהוא מתעלם לחלוטין ממה שאני אומרת,
נמאס לי מזה שהוא לא מקבל אותי,
נמאס לי מזה שהוא מתייחס אליי כמו ילדה קטנה ומפגרת,
והכי גרוע, נמאס לי להיות נחמדה אליו כי אני חייבת, כי הוא אבא שלי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
