זה סוג של סטייה מסוימת

בזמן האחרון אני מרגישה שאני רק רוצה שיתרחקו ממני אלה שמכבים אותי, שמכבים את עצמם.

קשה לי להימצא בסביבה דיכאונית, שבה החיים אפורים, עצובים.

קשה לי להכיל את כולם, להיות "אמא" של כולם.

לשמחתי יש לי מערכת יחסים אחת ומדהימה, כזו שאני יכולה להרגיש כמעט לגמרי בנוח.

הגיע הזמן להתרחק מחוסר הדדיות, וממי שרק לוקח ונשען.

נמאס לי רק לחבק את עצמי. גם אני צריכה הכלה, למרות שזה נראה שלא מזיז לי.

אפילו עולה בי כעס על עצמי שאני מתלוננת, ואומרת שקשה. מכריחה את עצמי לזכור רק כמה טוב לי באמת.

המחשבות בולעות את עצמן, הן לא נותנות לי להשחיל מילה.

גוערות בעצם קיומן.

לא מפסיקות להתגונן, לתקוף. למה את כל כך כועסת? 

מרשה לעצמי להניח את למלחמה לנוח. לנשום.

משחררת את עצמי ליהנות ולהתאהב בכל מה שאראה.