שלהבות נרעדות, לפי השיר, כרטיס לכיוון אחד למוסד לחולי נפש בשבילי. התחלתי לכתוב את זה בלילה, אבל הייתי צריכה לעזוב את המחשב. איך לעזאזל משנים את התאריך של זה?
אני מפחדת לישון, וזה בעייתי בהתחשב בזה שמחר חוזרים לבית הספר ואני אצטרך לקום מוקדם.
בשלושת הימים האחרונים החלומות שלי ממש הזויים, והיום זה כבר התחיל להפחיד אותי. הנה תקציר של שלושת החלומות האלו, כדי שתבינו מדוע ולמה אני מסרבת ללבוש פיג׳מה. זוכרים את עשר העובדות עליי בפוסט הקודם? העובדה האחת עשרה היא שלהומור שלי אסור לקרוא הומור ברוב החלקים של כדור הארץ. אולי באנטרקטיקה מותר, אבל אין שם מי שיגיד שאני מצחיקה.
בכל אופן, הנה החלום הראשון-
אני+שנתיים, הולכת לקפיטריה בתיכון שעדיין לא עליתי אליו. בתור מאחורי נמצא הילד שהכי שונא אותי+שנתיים (כלומר, לא שיש איתו שתי שנים שעומדות מאחוריי.. הוא אחרי שנתיים מעכשיו. לא שהן לפניו בתור. עזבו, אני לא אסביר. מי שהבין הבין.), והוא מתחיל איתי, ואני משתפת פעולה. החלק שבו אני משתפת איתו פעולה לא כזה הזוי, כי אני חושבת שהכל בסדר בו חוץ מהשנאה שלו כלפיי. החלק ההזוי הוא שהוא התחיל איתי. האדם הזה שונא אותי יותר משטבעונים שונאים אנשים שאוכלים בשר, יותר משחתולים שונאים מים, יותר משנהגי אוטובוסים ציבוריים שונאים אנשים שמביאים להם שטר של 200. אתם מוזמנים להוסיף דוגמות לשנאה שלו כלפיי אם אתם רוצים. אני לא יודעת מה עשיתי לו, אבל הוא לא סובל אותי. הוא אמר שנולדתי בטעות. ביום ההולדת שלי. כמה נחמד מצידו.
החלום השני. אני הולכת ברחוב כלשהו, ורואה את הכלב שהיה למשפחה שלי ומת כשהייתי בגיל 4 (הוא מת בגיל עשר. מסכן.). המשפחה שלי מאמצת אותו, והכלבים שלי רואים בו מורה ומדריך לחיים. קצת הזוי שאני חולמת על כלב שהפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני קצת יותר מעשר שנים. מדי פעם אני חושבת על דברים שקרו לי לפני שלוש שנים, אבל עדיין לא יצא לי להיזכר מאירועים שקרו לי עוד לפני כיתה א׳.
והשלישי וההזוי מכולם, מאתמול בבוקר-
שיעור מתמטיקה. משום מה, אני יושבת על שולחן שצמוד ללוח, ולידי יש פח. אני לא מוצאת את המחברת שלי, אז אני מנסה להוציא דף מהפח. לדף דבוק מסטיק, אני נגעלת ומשליכה את הדף לפח, המורה מסתכלת עליי, אבל ממשיכה ללמד. אני לומדת בצורה מעולה (עד כמה שאפשר בלי משהו לכתוב עליו) ואז מישהו צוחק על המורה בשקט, בלי שהיא שומעת. אני דווקא כן שומעת, ואז אני לוקחת נשימה עמוקה, מהירה ומרעישה.
אם ראיתם אי פעם סרט הודי (כזה עם ריקודים ומחוות גופניות גדולות מדי), אתם תוכלו לדמיין את זה: ברגע אחד, כל הכיתה הפכה להיות שקטה. המורה שלי האדימה והסתכלה עליי, והתחילה לצרוח עליי שאני בחיים לא אצליח ושאני לא מסוגלת לשתוק או אפילו לנשום כמו שצריך. אני התחלתי לבכות, והתעוררתי מהחלום הזה בוכה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל בקשר להסבר על רמת הביזאריות של החלום הזה. מזה שחלמתי על המורה שלי למתמטיקה, כנראה.
היום בבוקר היה לי חלום שכלל את אדם סנדלר, באר שבע, טילים, וגם רפת. אל תשאלו.
או שזה סימן שהמוח שלי סוף סוף התחיל לעבוד, או שזה סימן שהוא דווקא פעל כל הזמן הזה (פעל, אבל לא עשה עבודה כל כך טובה ._.) והפסיק.