אני אומרת את זה בלשון המעטה. הייתי לבד המון זמן בשנה שעברה, ואחרי כמה פעמים שהחברים שלך שוכחים מזה שאתה קיים, אתה מתחיל לחשוב למה אתה לבד. יש כאלו שיחשבו שהם לבד כי הם יותר טובים מכולם ואף אחד לא משתווה להם מספיק בשביל שהם יואילו בטובם להתחבר אליו, ויש כאלו ש.. ישנאו את עצמם. 

הם יתחילו לספור את הסיבות לזה שהם לבד, וכל פעם שהם יעשו את זה, הם ימצאו עוד ועוד סיבות. לאט לאט, הם יהפכו להיות כמו החברים שלהם- או שהם ישתנו מבחינת מראה ואופי כדי להתאים את עצמם לחברים שלהם, או שהם פשוט יפסיקו להתייחס אל עצמם כאילו שהם שווים משהו, בדיוק כמו היחס שהם קיבלו מהחברים שלהם. הם יחשבו שכל מי שנחמד אליהם עושה את זה מתוך רחמים.

כשחברה שלך מבטיחה שהיא תשב לידך בטיול לכינרת, אבל שוכחת מזה, זה מעליב. לשבת שעתיים לבד עם האמפי והמחשבות שלך זה נוראי. לנסות (ולהצליח) לא לבכות לפני שאת מגיעה הביתה רק גורם לך לאבד את האמון באנשים אחרים.

אני מרגישה קצת חלשה ובכיינית. זה מה שאני, אבל כשמתכחשים לזה חודשיים, קצת קשה להשלים עם זה. אני שונאת את העובדה שבמקום לשכוח את מה שקרה בשנה שעברה, ולנסות לשפר (או לפחות להיערך) את השנה הזו, אני תקועה באירועים שקרו לפני כמה חודשים. בסדר, אני לבד כל הזמן, אבל למה לא לשפר משהו במקום להיות עצובה? 

אני לא שונאת את עצמי (לפחות לא כמו קודם), אבל אני רחוקה מאוד מלהרגיש שלמה עם עצמי. אחת מהסיבות לזה היא שאני לא מסוגלת לשכוח ולהניח לדברים. חבל.